על הניסים ועל אנשים

1.

 

"אימא'לה, אני אמורה לדבר מול כולם בטקס לחנוכה, ואין לי מה להגיד", כתבה לי השבוע בת של חברים שלנו. הנה כמה דברים שכתבתי לה בחזרה:

 

• בחנוכה מציינים את העובדה שהחשמונאים ניצחו את היוונים. הם מרדו. היוונים הסכימו שנמשיך לחיות, רק גזרו עלינו גזרות בתחום הערכי. הם הרשו לנו לחיות, אבל לא הרשו לנו לחיות כיהודים. מה הקווים האדומים שלנו היום? איפה אנחנו אומרים "לא" לעולם, ומוכנים למרוד במוסכמות מקובלות?

 

• יש מנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות. כן, לשים בצד את הסלולרי. להפסיק לנהל את העולם. להסתכל במי שסביבנו, לדבר, לאכול, לשחק, לשיר, להתפלל, לצחוק. זה אתגר מדהים לשמונה ימים: לנסות, באמצע יום עבודה ופעילות, ליצור אי של שקט. האם אנחנו מסוגלים?

 

• את ליל הסדר חוגגים בבום. גם את יום כיפור. חנוכה הוא חג הדרגתי. כל יום מוסיפים עוד קצת אור, ועוד טיפה. זו לא סתם הוראה טכנית, זו גישה לחיים. חכמינו קוראים לשיטה הזו "מוסיף והולך". איפה בחיים אנחנו מוסיפים והולכים? אילו תהליכים טובים של הוספת אור עוברים עלינו, כיחידים וכאומה?

אבל בסוף כתבתי לה שלא חייבים לחפור. יש משפט חסידי עתיק שאומר: "יש להקשיב למה שנרות חנוכה מספרים לנו". אפשר לשתוק, להביט בשלהבות ולהקשיב למה שהן מספרות.

והעיקר – חנוכה שמח!

 

 

 

2.

מאז שפרסמתי את הרעיון של הרב זלמן וישצקי, על שאדם יכול להיות הנס של מישהו אחר, אני מוצפת בסיפורי ניסים. אבל אלו סיפורי ניסים אנושיים, כאלה שאנחנו יכולים לחולל בעצמנו זה לזה. הנה רק שתי דוגמאות:

 

• "בשכונה שלנו יש חבורת נערים שמסתובבת ועושה בלגנים בלילות. בערב החג האחרון הייתי זקוק לעובדים נוספים במכולת שלי, אז הצעתי לאחד מהם שיסחב ארגזים, ואני אשלם לו על כמה שעות עבודה. מייד התחרטתי על זה. הוא נראה חצי עבריין, אבל להפתעתי הוא הצטיין ולקח את המשימה ברצינות. נתתי לו עוד ועוד משימות, והיום בשעות הערב הוא מנהל משמרת, ממש יד ימיני. לא מזמן הוא אמר לי שהוא מרגיש שקרה לו נס. הלכתי הביתה בתחושה שאני הייתי הנס שלו".

 

• מזל מלכה מנהלת את המוקד העירוני בקריית שמונה. אתמול היא כתבה לי כך: "ילד בן 13 בעיר היה בדרך לפנימייה עם מזוודה ובה דברים יקרי ערך. הוא הניח את המזוודה בתחנה ועלה מהר הביתה להביא משהו, ובדקה הזו נעלמה המזוודה. אימא שלו צלצלה למוקד, בדקנו עבורה את מצלמות האבטחה ופרסמנו את הדבר ברשתות החברתיות. המזוודה לא אותרה, אבל אנשי קריית שמונה התארגנו ותרמו לילד מזוודה, מחשב אישי, ציוד ומתנות נוספות ויקרות. החיוך שלו בתגובה היה שווה את הכול. בבוקר קראתי את החלק היומי על שאנחנו יכולים להיות נס של אחרים, ובסוף היום הזה אמרה לי אימא של הילד בדיוק את אותן המילים: אַת הנס שלנו".

 

שנזכה לשים לב, ולהיות ניסים.

 

 

3.

בכלל לא הייתי אמורה להיות שם, באולם שבו דיברה המרצה הדס לוינשטרן מול מאות נשים. סיימתי את חלקי באירוע הזה כבר בתחילת הערב. אבל התחלתי להקשיב לה ולא הצלחתי לצאת. הנה שני רעיונות שהולכים איתי מאז אתמול:

"מי כאן עושה פילאטיס?" היא שאלה. "בפילאטיס יש תנועות גדולות, שצריך בשבילן תנופה, וקל יחסית לעשות אותן. אבל מה שבאמת קשה בפילאטיס אלו התנועות הקטנות, העדינות, שהן כמעט בלתי מורגשות. זה נכון גם בתהליכים של שינוי פנימי. לרוב קל לעשות מהפכות, עם טרקטור, וקשה יותר לתקן דברים קטנים, בפינצטה.

חזרתי בתשובה לפני שנים, והיה קל יותר להפסיק ביום אחד לאכול צ'יזבורגר מלהתחיל לעבוד על האישיות ולתקן את המידות. אלה הן התנועות הקטנות, המאתגרות יותר, עד היום".

והנה עוד מסר אחד של הדס: "יש היום נטייה לקבל על עצמנו דברים. להוסיף משימות ללו"ז. להספיק עוד משהו טוב. אני מנסה לעשות תשובה על הפרפקציוניזם הזה. נשים שואלות תמיד: 'מה אני יכולה להוסיף?' ואני אומרת: 'אל תוסיפי, תורידי. תעשי פחות. תתחזקי בלהוריד שתי משימות מסדר היום שלך'. לפעמים הקבלה שלנו צריכה להיות לקבל על עצמנו פחות".

כל אחת ואחד מוזמנים לחשוב מה השינויים הקטנים והמאתגרים בחיינו, ואיפה אפשר לקבל על עצמנו דווקא להפחית עומס.

 

4.

סוד גדול מסתתר בפרשות השבוע, שמתארות את יוסף הצדיק: גם כשיעקב אבינו ראה את כתונת הפסים של בנו יוסף טבולה בדם, הוא המשיך להאמין. הוא הרגיש שיוסף חי, הוא ציפה וקיווה שיהיה טוב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". יעקב מסרב לוותר על יוסף. הוא מאמין בו. הוא יודע שיש לו תפקיד.

ובד בבד במצרים, הרחק משם, יוסף מצליח להתנגד ולסרב לאשת פוטיפר. מה התגובה שלו? "וַיְמָאֵן". ליוסף היו תירוצים רבים מדוע לנטוש את ערכיו. האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא נמכר למצרים, הוא אמור לחוש נטוש לגמרי. אבל כשאבא מאמין בבן – הבן מאמין בעצמו. כשאבא לא מוותר על ילד – הילד לא מוותר. יעקב ויוסף רחוקים פיזית, אבל הנשמות שלהם קרובות מאוד.

המילה הנדירה הזו, "וימאן", חוזרת אלפי שנים אחר כך, בנבואה שמתארת את רחל אימנו, אימא של יוסף. גם היא ממאנת: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".

רחל מתפללת פה על יוסף הבן שלה, אבל על כל הבנים שלה, עלינו, על עם ישראל. שלא נלך לאיבוד, שנחזור. שנדע למאן לכל הפיתויים. וכשאימא לא מוותרת, הבנים באמת חוזרים בסוף הביתה. ושבו בנים לגבולם.

אז איך אפשר להאמין שהילד חי, גם כשכתונת הפסים שלו מלאה בדם? איך אפשר לסרב לאשת פוטיפר? איך אפשר לחשוב שהבנים יחזרו, כשהארץ ריקה ושוממה? הסוד הוא אמון.

שנזכה לתת אמון בילדים שלנו, בעצמנו ובעם שלנו.

 

 

5.

יש שבועות שבהם זה מצליח לנו. כבר ביום חמישי בערב יש מפה חגיגית על שולחן השבת בסלון, וגם הצלחות ערוכות, עם סכו"ם, מפיות וכוסות. מדהים איך זה משנה את כל האנרגייה בבית. הכול כאילו מוכן ומחכה לשבת המלכה. נדמה לי שאפילו הילדים רבים פחות…

ויש שבועות שבהם זה לא ממש מצליח. ביום שישי הסלון עוד מלא בילקוטים, ניירות וחפצים שצריכים לחזור למקומם בכל רחבי הבית. עורכים שולחן ברגע האחרון. גם כאן, התפאורה משפיעה מאוד על האווירה.

פגשתי לאחרונה את אפרת אסקל, והיא סיפרה לי על מיזם לזכר גיסתה היקרה, אורית טיברגר, שנפטרה לאחרונה. 'שולחן השבת של אורית'. אורית נהגה להתכונן לשבת בהתרגשות כל השבוע, ושולחן השבת שלה היה מוכן כבר ביום חמישי בבוקר.

משפחות שהצטרפו לרעיון סיפרו על עבודת צוות משפחתית וכיפית כבר ביום חמישי, על נשים שמדליקות את נרות השבת בתחושה הרבה יותר שמחה ורגועה, והייתה אישה שאפילו דיווחה על שנ"צ, שנת צהריים קצרה, שהיא הספיקה ביום שישי, אף שהשבת נכנסת מוקדם בתקופה הזו.

אבל העניין הוא לא רק 'לסיים את ההכנות', אלא להסתכל עליהן אחרת. שמעתי על עולה ותיקה מאתיופיה שסיפרה שאצלם נהגו לרחוץ בנהר ולהיטהר לפני שבת. אבל הם לא עשו זאת בתום ההכנות לשבת, אלא דווקא לפניהן. כלומר, הם ראו את ההכנות כחלק מן השבת. גם להכנות צריך לבוא נקיים וטהורים. זו גישה שלא רואה במשימות האלה טרחה או עונש, אלא הכנה שגם בה כבר מאיר האור של שבת.

 

אתם מוזמנים לנסות ולחשוב: איך אפשר להתכונן לשבת מוקדם יותר?

 

6.

המונדיאל הזכיר לי את הסיפור היפה הזה:

ילד יהודי הגיע פעם לחדרו של הרבי מלובביץ', לפני בר המצווה שלו, כדי לקבל ברכה. הילד סיפר שהוא בא לניו יורק לא רק כדי לפגוש את הרבי, אלא גם כדי ללכת למשחק של קבוצת הספורט שהוא אוהד. הוא הולך לצפות מחר לראשונה במשחק שלהם באצטדיון, והוא מבקש שהרבי יברך גם את הקבוצה. הרבי חייך ואמר לילד:

"בספורט אתה יכול להיות אוהד, מעריץ, צופה, אבל בחיים האמיתיים – אל תהיה צופה, תהיה שחקן. אוהד יכול לעזוב את המשחק באמצע, הוא יכול להחליט שהוא אוהד קבוצה אחרת, והוא יכול לישון עד מאוחר בבוקר של משחק חשוב.

שחקן, לעומת זאת, לוקח אחריות. הוא מתאמן, משקיע, נשאר עד לרגע האחרון.

אתה הופך עכשיו ליהודי בוגר, לנער אחראי. ביום בר המצווה אתה הופך לשחקן בקבוצה ושמה עם ישראל. אתה משפיע על התוצאה. בדברים החשובים בחיים אתה לא צריך להיות צופה פסיבי שמתבונן מהצד, אלא שחקן אקטיבי. מזל טוב".

לא כולנו יכולים להיות מסי, אבל כולנו יכולים להיות שחקנים. שבת שלום.

 

 

 

7.

מיליונים מכירים את התמונה המפורסמת הזו, של החנוכייה שמונחת ליד החלון בעיר קיל שבגרמניה, כשבחוץ מתנוסס דגל ועליו צלב קרס. אבל הלילה נכתב פרק נוסף בהיסטוריה של החנוכייה הזו. נאווה גילה פנתה אליי וסיפרה כך:

"אני הנכדה של הרב עקיבא ברוך ורחל פוזנר. זו הייתה החנוכייה שלהם. הם עלו איתה לארץ, היא הפכה לסמל, והמשפחה שלנו השאילה אותה ל'יד ושם'. בכל שנה בחנוכה אנחנו מוציאים אותה ומדליקים בה נרות, והשנה קיבלנו הזמנה יוצאת דופן: להגיע לעיר קיל ולהדליק את החנוכייה עם נשיא גרמניה.

"לא דרכנו מעולם על אדמת גרמניה, אבל התלבטנו והחלטנו שזה חשוב, שזה מסר חינוכי לעולם כולו. סיימנו כעת את הטקס המרגש, ואנחנו עוד לא קולטים את גודל המעמד.

"בתמונה המצורפת רואים את אחי, יהודה מנסבך, מדליק את החנוכייה של סבא וסבתא, ולידו עומדים נשיא גרמניה פרנק ואלטר שטיינמאייר ורעייתו. נשיא גרמניה אמר בטקס שאחרי הפשעים נגד האנושות שנעשו על האדמה הזו, הוא מודה על הזכות לארח צאצאים של ניצולי שואה ולהדליק אור נגד אנטישמיות.

העיר קיל מלאה בתמונות של החנוכייה, וכולם פה מתרגשים מכך שהיא חזרה לעיר. אנחנו מתראיינים מכאן לניו יורק טיימס, לגרדיאן ועוד, ומרגישים שהסיפור הזה גדול מאיתנו.

בשנת 1931 סבתא שלי כתבה בכתב ידה על התמונה המפורסמת כך: 'הדגל אומר: יהודה, תמותי. הנר עונה: יהודה לעולם תשב'. הדגל נכשל והובס, והאור של הנר אכן נמשך. סבתא צדקה".