טל קופל, איש חינוך וחבר פורום כיוון
גפ"ן – גמישות פדגוגית ניהולית – היא מערכת או תוכנית במשרד החינוך שמטרתה מתן עצמאות למנהלים לבחור ולהוסיף עוד תוכניות תוכן ללימודי הליבה. מגוון עמותות מקבלות רישיון, בכפוף לבדיקה, להוסיף ולהציע את התכנים, ומנהלים יכולים לבחור בתוכניות על בסיס מקור תקציבי עצמאי.
למערכת זו קיבל אחריות השבוע ח"כ אבי מעוז, אולם מי שיבחר לצאת אל מחוץ לכותרות האקטואליה ולהביט בעין מנתחת על יחסי הכוחות בחברה, יוכל לראות את יחסי הכוחות בפעולה: הצד ההגמוני, זה המושל בתרבות, בנורמות ובשפה משתמש בכלים לשוניים לשעבד את הכפופים לו ולהילחם על שליטתו המונופוליסטית בעיצוב ערכי מערכת החינוך. מן הצד השני, ח"כ אבי מעוז, בוחר במפורש לנסות ולשנות מחדש את המערכת ולאתגר את ההגמוניה. הוא נשכב על גדר התיל ומקווה שבעתיד חבריו ואחרים יעברו על גבו להרחבת הפרצה בנושא. אם נסכם, אבי מעוז הוא סוג של חלוץ מבחינת מלחמת התרבות הישראלית המייצג כאן הגמוניית נגד לתהליך האמריקניזציה.
הנושא איננו האגף ואף אינו מעוז אלא ליבת הערכים של החברה שלנו בדמות הבוגר של מערכת החינוך הממלכתית. השאלה האמיתית היא "מי רשאי להשתמש במוסדות לעצב את הנורמות והערכים בחברה?" זוהי שאלה עקרונית, ולכן תוכנית גפ"ן, תוכנית קטנה למדי ולכאורה חסרת משמעות, הפכה מוקד מהלומות ההגמוניה, הנאבקת כתמיד על מונופול הכוח התרבותי שלה. מדובר בשרטוט קו של האליטה הישראלית מפני כל ניסיון לטשטש מעט ולצמצם את תהליך האמריקניזציה בישראל
תפקידה החשוב ביותר של מערכת החינוך הוא תִרבות. התִרבות ניתן לסיכום בהעברת התרבות מדור לדור והטמעת הילד לגדול להיות בן תרבות בתרבות המדוברת. זהו סוג של סטנדרטיזציה הכרחית לשמירה על זהות לאומית במעבר בין דורות. בעולם הדתי הדבר מובן מאליו עם לימוד התוכן הדתי, אך הדבר אינו מובן מאליו בחינוך הממלכתי, ולכן תהליך התִרבות בחברה היהודית החילונית והמסורתית נעשה באמצעות לימודי היסטוריה, ספרות, תנ"ך בתצורה החילונית, אזרחות ופעילויות-חוץ. הדבר הוגדר היטב במטרת החינוך בחוק החינוך הממלכתי המקורי מ-1953, התשי"ג: "מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע' על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל".
בשנת 2000 החליטה ממשלת ברק לשנות את החוק ולהוסיף מטרות ערכיות הנולדות מתפיסה אינדיווידואליסטית המציבה במרכז היבטים אינדיווידואליסטיים. שינוי ערכים עמוק באליטה הישראלית עיצב מחדש את תהליך התִרבות בחינוך הממלכתי בישראל. כמו האליטה כך הלכה מערכת החינוך לכיוון "יאפי", לדברי פרופ' עוז אלמוג, והחליפה את הלאום, התרבות היהודית והמסורת במשולש הערכי קפיטליזם, דמוקרטיה וגלובליזם (או "עבודת הגלובוס", בלשונו של פרופ' אלמוג).
במובן זה מערכת החינוך הלכה ונעשתה יותר ויותר אמריקאית מבחינה ערכית, ובהתאם למגמה זו היו תוצריה 'אמריקאיים' יותר בערכיהם. לטענתי החשש הגדול של האליטה הישראלית החילונית הוא מפני תנועת מטוטלת המתחילה בהתעקשות של ח"כ אבי מעוז לעצב מחדש את תכנית גפ"ן. האליטה הנ"ל חוששת כי מדובר בניצן ראשון של מגמה נגדית לתהליך האמריקניזציה בכל משרד החינוך, ומכאן עוצמת הזעזוע.
הנושא איננו האגף ואף אינו מעוז אלא ליבת הערכים של החברה שלנו בדמות הבוגר של מערכת החינוך הממלכתית. השאלה האמיתית היא "מי רשאי להשתמש במוסדות לעצב את הנורמות והערכים בחברה?" זוהי שאלה עקרונית, ולכן תוכנית גפ"ן, תוכנית קטנה למדי ולכאורה חסרת משמעות, הפכה מוקד מהלומות ההגמוניה, הנאבקת כתמיד על מונופול הכוח התרבותי שלה. מדובר בשרטוט קו של האליטה הישראלית מפני כל ניסיון לטשטש מעט ולצמצם את תהליך האמריקניזציה בישראל. כל נסיגה מהסמכות ומהאחריות שניתנה לאבי מעוז היא כניעה למבנה הכוח הקיים ובעצם כניעה להלך הרוח הפוסט-מודרני המנוון.
מן הזווית הזאת, החשש הגדול של הציבור האמוני צריך להיות מעסקה מפיסטופלית, ומי שיפגין סימני כניעה והתיישרות לתכתיביה הערכיים של ההגמוניה, יזכה להון חברתי, לשם טוב ולמעמד בקרב ההגמוניה. במקרה הזה נתניהו הוא המועמד הראשי לכניעה, שכן עולה חשש שמא ישמח להסיר מעליו מעט מעננת השנאה ולהצטייר כגורם ממתן וכשותף הכרחי לבלום את בן גביר-מעוז-סמוטריץ'. האם נזכה לממשלת שינוי ההגמוניה או שמא נחזה שנית איך אנו מצביעים ימין והשמאל ממשיך לעצב את עולם התרבות בישראל?
