ידוע שיעקב קיבל הבטחה מהקב"ה שישמור אותו בדרך ובחזרתו לארץ. עם זאת אנו רואים בפרשתנו שיעקב אבינו התיירא מאוד מעשו והכין עצמו בדורון, תפילה ומלחמה. דבר זה אינו מובן כלל, הלא הקב"ה נשבע ליעקב כשיצא מן הארץ ואמר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ… כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". חכמים עונים על כך שיעקב התיירא 'שמא יגרום החטא'. היינו חשש שמא חטאו גרם לביטול השבועה.
אולם דבר זה קשה מאוד, שכן חכמים אמרו שכל הבטחה טובה שיצאה מפי הקב"ה אינו חוזר בו. וכיצד יחשוש יעקב שהקב"ה חזר בו משבועתו?! ומה גם שה' נשבע אף לאברהם וליצחק, וביטול השבועה הוא ביטול כל הברית עם האבות. עוד יש לשאול, אם אכן השבועה לא התבטלה, מפני מה עליו לפעול בעצמו בדורון, תפילה ומלחמה, ולכאורה הדבר מעיד על חיסרון בביטחון בה'!
ביאורים רבים נאמרו בדבר, ונציין ביאור אחד שטומן בחובו תובנה עמוקה ביחס בין הביטחון בה' להשתדלות האדם. ראשית יש לדעת שהביטחון בשבועת ה' אינו מונע את ההשתדלות המעשית. אף על פי שבוודאי שבועתו של הקב"ה קיימת לעד וניצבת בלי שום פקפוק, אין ודאות זו צריכה לעכב את האדם לפעול בעצמו גם כן.
בשורש העניין, תיקון העולם בא הן מלמעלה, מהשגחת ה' ופעולתו, והן מלמטה, מהאדם ומפעולותיו. האדם צריך להיות שותף עם ה' יתברך ולהתאמץ ולפעול בעצמו. לכן אם שבועת ה' לאדם תגרום לו לשקוע בשאננות ובחוסר מעש, לא תתממש השותפות בינו ובין הקב"ה. אסור שהנוכחות הא-לוהית תגרום לדלדול העשייה האנושית. על האדם לקבל אחריות ולפעול בכל עוז בעולם מתוך ידיעה שה' יתברך הוא הפועל היחיד, המכוונו ומשפיע עליו מלמעלה.
על כן, כדי שיוכל האדם לפעול בשלמות עם ה', צריך הוא לדמות בנפשו שהדבר תלוי בו ובמעשיו. עליו להרגיש שאחריות מלאה ושלמה מוטלת על כתפיו ולפעול כביכול כאילו אין לו שום הבטחה מלמעלה. זו הייתה דרכו של יעקב, שאף שידע היטב כי הקב"ה הבטיח לשומרו, פעל כאילו לא ניתנה לו הבטחה כלל כדי להיות שותף עם א־ל בכל מרץ ועוז. כך מלמד השפת אמת, שהקב"ה הבטיח ליעקב שיעזרהו, ואולם יעקב עצמו לא שינה את מעשיו בגין ההבטחה אלא עשה את שעליו לעשות. כשהיה בסכנה עמד והתפלל, ולא חשב שההבטחה מבטלת את הצורך בתפילה. מכאן מסיק השפת אמת יסוד גדול בעבודת ה', שאין הקב"ה מבטיח הבטחה אלא למי שידוע שלא יפסיק להתפלל ולעשות את שלו, כך שההבטחה לא תגרום לו להתעצל בעבודת ה'.
לאור שפת אמת מבואר הטעם לדבר: שבאמת תפילתו של האדם והשתדלותו הן הפועלות ומקדמות ממש את ההבטחה. הבטחת הקב"ה אין פירושה שה' לבדו יקיים אותה מלמעלה, כי השפע הא-לוהי מתגלה דווקא מתוך השתדלותו של האדם ופעולתו, ואם האדם לא ישתדל, כביכול השפע לא יוכל להתגלות. ממילא, רק מי שבוודאי לא יחדל מעבודתו, רק אליו יכולות להתגלות ההבטחות. לעומתו, מי שצפוי להתרשל ברגע שידע על ההבטחה הא-לוהית, לא מגלים לו אותה, כדי שלא יצטנן בעבודתו, שכן עבודת האדם נצרכת מאוד בעבור מימוש ההבטחה.
עוד נוכל להוסיף ולבאר בטעם יראתו של יעקב, שתחושת הנפש הבסיסית של הצדיקים היא ביטול מוחלט כלפי הקב"ה, והענווה שלהם שלמה בתכלית המעלה. ולאור זאת יובנו דברי חז"ל שאין הבטחה לצדיקים. היינו שהצדיק יודע כי כל תוקף ההבטחה הוא מצידו יתברך, מגודל חסדו וטובו, ואילו הוא מצד עצמו מרגיש שאינו ראוי לרוב שפע זה. לכן אף שהצדיק סמוך ובטוח בשבועתו של הקב"ה, הרי הוא משווה את עצמו כמי שאין לו הבטחה, מפני שהרגשה זו שומרת על עמדת הנפש הנכונה שלו, להכיר שמצידו אינו ראוי לכלום ולמאומה.
ההרגשה של קדושי ישראל ש"אין להם הבטחה" היא מפני גודל ענוותנותם, וכדי 'להפריד' בין השבועה הא-לוהית ובין היחס שלהם לעצמם, הם משַווים עצמם כאילו אין להם הבטחה כדי להישאר בצניעות וענווה. מכל מקום, מתוך שיודעים הם את הכוח הגדול שניתן להם מאת ה', מלאים הם עוז וגבורה לפעול ולעשות את המוטל עליהם. כך גם מבואר בדברי אברבנאל, שההבטחה הא-לוהית לא מבטלת את עמדת הנפש היסודית של הצדיק בעמידתו לפני בוראו.
שנזכה לבטוח בה' ולפעול בכל עוז להאיר אורו בעולם, אמן.
