יעקב שה לבן משמיע את קולם של פצועי צה"ל כבר מימיו בצבא, כאשר בסוף מלחמת לבנון השנייה הציע לו נדבן אמריקאי להקים עמותה שתומכת בחיילים פצועים.
לאחר הפסקה של עשור הבין שה לבן שהרצון שלו לעזור לפצועים חזק יותר מכול והקים אותה מחדש: "בכל יום הלכתי עם קבוצת מתנדבים צעירים, וליווינו את הפצועים עד לשחרורם מבית החולים. פגשתי מאות פצועים במהלך השנה, והייתי קשור מאוד לעולם הזה. אבל אחרי השחרור שלי יצא לי פחות להתעסק בו, וחזרתי רק אחרי שנוסד יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות איבה.
יעקב שה לבן: "אני חושב שהדבר הכי מהותי שצריך להבין בקשר ליום ההוקרה לפצועי צה"ל זה שאומנם היום הזה מוקדש להם ולאמירת תודה, אבל הוא גם חשוב מאוד לנו. אנחנו כחברה צריכים להגיד תודה"
"ביקשו ממני להרצות על הפעילות שלי, וכשעשיתי זאת בני הנוער הרימו את היד ושאלו אותי איך מצטרפים לפעילות למען הפצועים. בהתחלה הסברתי להם שזה שייך לעבר, אבל מהר מאוד הפרויקט הזה חזר לחיים, ועיקר הפעילות שלנו הייתה בשומר החומות.
"המטרה שלנו הייתה חשיפה של הציבור הרחב לאנשים הללו וכמובן הכרת הטוב, אפילו בקורונה. הרבה פצועים לא יכלו להגיע להרצאות בעקבות המגפה, לכן בנינו תוכנית שבמסגרתה שלחנו אנשים לבית הפצוע עם מתנה ואוזן קשבת.
"אני חושב שהדבר הכי מהותי שצריך להבין בקשר ליום ההוקרה לפצועי צה"ל זה שאומנם היום הזה מוקדש להם ולאמירת תודה, אבל הוא גם חשוב מאוד לנו. אנחנו כחברה צריכים להגיד תודה. אני באופן אישי חושב שהיום הזה נועד להעניק לנו, בני האדם שנמצאים במרוץ החיים, כלי להתמודד עם המשברים והאתגרים. פעם בשנה הפצועים עוצרים את חייהם ומספרים לנו את הסיפור שלהם ואת הדרך שלהם להתמודד עם המשבר ומציבים לנו מראה מול הפנים, והיא מכניסה אותנו לפרופורציות.
"לאחרונה התחלנו בפרויקט שבו המתנדבים עוברים בין פצועים בימי ההולדת שלהם וחוגגים איתם. שיזכרו שיש מי שמוקיר אותם לא רק פעם בשנה. אלו אנשים שנפצעו כי הם חטפו את הכדור הזה במקום כל אחד מאיתנו, ואנו כחברה צריכים לזכור זאת".
את התחושות הללו מבהיר היטב איתי אברהם (37), נשוי ואב שניים מיונתן, פרמדיק במילואים ביחידה מובחרת. במהלך מלחמת הלבנון השנייה נפגע איתי מפצמ"ר שנחת על ידו, ואף שהפציעה לא ניכרה בו פיזית, היא בהחלט טבעה בו את חותמה. "הייתי לוחם בסיירת שריון במהלך מלחמת לבנון השנייה", הוא מספר. "לקראת סוף הלחימה הייתה כניסה מסיבית של צה"ל לתוך לבנון כדי לבודד את דרום לבנון, ובשלב מסוים הצוות שלי קיבל משימה לארוב במטע זיתים סמוך לכפר שנתקלה בו יחידה באש.
"האויב הבחין בנו עולים ומתכוננים למארב, ונורה עלינו מטח של טילי נ"ט ופצמ"רים. הצוות שלנו התחיל לסגת לאחור תוך כדי ירי. אני זוכר שנפלתי ולידי נפל פצמ"ר. הוא לא התפוצץ, אבל החוויה נצרבה בי. לאחר מכן המשיכו ליפול עלינו פגזים, ומצאתי את עצמי עף קדימה ונוחת על הפרצוף. קמתי מבולבל מאוד, עם ראייה מטושטשת, והרבה דם ירד לי מהפנים. כאשר פינו אותי משם הבינו שאני פצוע, רק לא ידעו מה אופי הפציעה.
"כשחזרתי לשטח ישראל התברר שאני סובל משברים בפנים, אבל ברוך ה' ללא פגיעת ראש. הפציעה הפיזית אצלי אינה מגבילה אותי בשום דבר, אבל עם זאת העובדה שלחמתי בלבנון עם החברים שלי ופתאום הושְבַּתִּי השפיעה על החיים שלי וגרמה לי לבחור הרבה נתיבים בחיי.
איתי אברהם: "הצורך להצדיק את קיומי נעשה למוטו שלי והוביל אותי בהמשך חיי. לקחתי את תחושת הכישלון והאכזבה, וזה מה שנתן לי דלק וכוחות להמשיך. אני רואה בחברה שלנו שאוהבים לראות את החייל משתקם, חוזר ללכת או נרפא מפצעיו, ומוחאים לו כפיים. אבל שוכחים שזו מלחמה יומיומית שמתרחשת בכל בוקר. יש לוחמים שמבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית מתקשים להמשיך בחיים, וכל קימה בבוקר היא בעבורם מלחמה"
"בדיעבד הבנתי שכך גם בחרתי את העבודה שלי כפרמדיק, מתוך נקודה פנימית של להיות האדם הנכון בזמן החשוב, ולא זה שגורם נטל. מבחינה פיזית יצאתי שלם, כל האיברים שלי עליי. לפתע הצורך להצדיק את קיומי נעשה למוטו שלי והוביל אותי בהמשך חיי. לקחתי את תחושת הכישלון והאכזבה, וזה מה שנתן לי דלק וכוחות להמשיך.
"אני רואה בחברה שלנו שאוהבים לראות את החייל משתקם, חוזר ללכת או נרפא מפצעיו, ומוחאים לו כפיים. אבל שוכחים שזו מלחמה יומיומית שמתרחשת בכל בוקר. יש לוחמים שמבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית מתקשים להמשיך בחיים, וכל קימה בבוקר היא בעבורם מלחמה.
"אני פעיל בעמותת 'אחים לחיים', אשר דואגת לשגרת חייהם של פצועי צה"ל, דבר שמשרד הביטחון פחות שם עליו דגש. יש לנו כל מיני אירועים וימי פעילות, לימודים וקורסים, מעטפת שנקראת חיים רגילים בדיוק מהסיבה הזו, שהתמודדות יומיומית גם אם לא מבחינים בזה מבחינה פיזית או מנטלית.
"אני זוכר שבארצות הברית יצא לי כמה פעמים להשתמש בתעודת הנכה שלי, ותמיד התגובה שקיבלתי היא 'תודה על שירותך'. זה מדהים בעיניי, כי בארץ מלבד ההטבה שמגיעה בעקבות הצגת התעודה אני לא זוכה לכלום. אני מייחל שהתפיסה כאן בארץ תשנה ושהמודעות תעלה. שכולנו נכיר בכך שמסתובבים בינינו אנשים אשר הותירו משהו באותו אזור לחימה, בין שפיסה מגופם ובין שפיסה מהנפש שלהם, ובחרו בזה כדי לשמור על ארץ ישראל".
