אנו רואים שהקב"ה נגלה ליעקב בחלום ומלמד אותו על מקום המקדש. בחלום הוא זוכה להכיר את קדושת המקום. ויש להבין מדוע ה' נגלה ליעקב דווקא בחלום. הלא יעקב אבינו היה נביא וזכה להתגלות בהקיץ, ומדוע כאן התגלה לו ה' יתברך דווקא בחלום, ולא נראה אליו בהקיץ, להודיעו מעלת המקום וקדושתו?
התשובה לדבר טמונה במהות החלום. כשהאדם ישן הוא משוחרר מגבולות העולם הזה יותר מכשהוא עֵרני, עובדה זו מסייעת רבות בהשגה עליונה. העולם הזה בגשמיותו הוא העולם המוגבל ביותר והרחוק ביותר מהאור העליון. לפיכך יש מדרגות קדושה עליונות שעדיין אינן יכולות להאיר בעולם הזה מחמת גבולו וצמצומו, על כן אינן יכולות להתגלות בהקיץ, אלא דווקא בחלום, שבו יוצא האדם מגבולות העולם הזה ונקשר למדרגות נשגבות ועליונות, שהמציאות בפועל עוד רחוקה מהן.
ומכאן לחלום יעקב – הנקודה העיקרית שהאירה בחלום היא עניין בית המקדש, כי התגלה מקום המקדש, ונראה תוקף קדושתו אל יעקב עד שהכיר עוצם מעלת הקדושה של המקום, וידע שהוא בית הא-לוהים ושער השמיים. הדבר הזה הופיע בחלום, מפני שהמציאות הייתה עדיין נפולה וירודה, כך שהייתה עדיין רחוקה מאור המקדש.
מאז חטא העגל הסתלקה השכינה מהעולם, והאבות הקדושים פעלו רבות לתקן את העולם ולהשיב אליו את השכינה. כמאמר חז"ל שחטא אדם הראשון סילק את השכינה, והאבות פעלו להמשיכה לארץ והורידוה מרקיע לרקיע עד משה שהורידה בשלמות לארץ בעת הקמת המשכן (מדרש רבה במדבר יג, ב).
על כן עדיין היה עמל גדול לכך, כפי שאנו יודעים, כמה תלאות עברו ישראל, החל מלידת השבטים, ושעבוד מצרים, עד שיבנה משה את המשכן, וכן יהיה עוד מסלול ארוך עד שיבנה שלמה את המקדש במקום ההוא. לכן אור המקדש עדיין היה רחוק מהמציאות, ולפיכך התגלה ליעקב אבינו בחלום.
מכאן נבין את מה שחכמים מלמדים אותנו, שיעקב קרא למקדש 'בית', לעומת אברהם שקראו הר ויצחק קראו שדה. למעשה אלו הן מדרגות בבחינת הקביעות: הר הוא מקום חשוף, טרשים, שאין בני אדם מתעכבים בו אלא זמן מועט והולכים. לעומת זאת שדה הוא מקום מישורי, מוצל בעצים ובשיחים, ואף גם זאת שיש בו גידולים למאכל. ובני אדם שוהים בשדה יותר מאשר בהר.
ולאחריו בא הבית, שהוא מקום המגורים הקבוע של האדם. ועיקר הביטוי לבית הולך אחר השינה. כמו שנודע בהלכה, שלשיטות רבות מקום המגורים של האדם לעניין הדלקת נר חנוכה הוא מקום השינה שלו. וכן לגבי הסוכה, שעיקר הדיור בה הוא בבחינת השינה, שהיא עיקר מצוות תשבו כעין תדורו.
מכאן נבין מדוע הקב"ה רצה שיעקב דווקא ישכב במקום ההוא, כי יעקב מבטא את כלל עם ישראל, ועצם היותו ישן שם מבטא את הקביעות המוחלטת, כמו ביתו של האדם, שהוא ישן בו.
אומנם כל המדרגה הזו התגלתה בחלום, להורות שעדיין לא בא לידי התממשות גמורה בעולם הזה. לכן בקומו משנתו יעקב אומר "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים", כלומר בניי עתידים להמשיך את המשימה הגדולה עד שהעולם יתוקן, השכינה תשוב לארץ והמקדש ייבנה. ואולם יש מקום לשאול, שהלא מייד כשקם משנתו אמר "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים", משמע שהוא כבר עכשיו בית א-לוהים, ולא רק 'יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים' בעתיד! אלא שכאן טמון יסוד עמוק מאוד: יעקב אבינו בחלומו ראה את הקדושה העצמית שקיימת במקום הזה כבר בהווה, בפנימיות העמוקה. כי ה' ברא את המקום הזה בקדושתו, והיא עומדת לעד. אלא שבחיצוניות היא מכוסה מחמת טומאת העוונות.
הרי זה כמו איש ישראל, שמצד פנימיותו ונשמתו הוא קדוש לעולם, אף שהחיצוניות עלולה להסתאב ולהסתיר זאת. וכך גם מקום המקדש – בפנימיותו הוא תמיד קדוש, ולעולם לא תסתלק ממנו קדושה זו. ודווקא משום כך עם ישראל יקבלו כוח ותוקף אדיר לבוא ולחשוף את הקדושה גם בפועל, ברובד הגלוי. ממש כמו שאיש ישראל נזכר בסוד נשמתו הקדושה, ובכך אינו מתייאש לעולם, גם אם יש אתגרים רבים לחיות חיי קודש. כך עם ישראל עתידים לעמוד מול הררי חושך רבים שינסו לנתק אותנו ממקום המקדש.
אך הידיעה הפנימית שמקום זה תמיד הוא בית א-לוהים היא אשר נוסכת בנו כוחות אדירים לדרוש מקדש ולפעול בכל כוח שהמקום הזה גם 'יהיה בית א-לוהים' בפועל, ונגלה כבוד ה' לעיני כל בשר במהרה, אמן ואמן!
