פעמים רבות האדם עומד בתפילה ו'מפציר' בקב"ה ומנסה לשכנעו שייעתר לבקשתו. חכמים במדרש מרוממים את המבט על התפילה ומלמדים אותנו יסוד עמוק מאוד. על הפסוק "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא וייעתר לו ה'" דרשו חכמים: "וייעתר לו ה', רבי לוי אמר משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ".
חכמים מלמדים שם ש'ויעתר' הוא לשון חפירה, כמי שחופר מנהרה בחומה. והם מדייקים שכתוב גם על ה' "וייעתר לו ה'", מכאן אתה למד שגם ה' 'חפר' מהצד השני, ביחד עם יצחק. אנו רואים דבר פלא – כשם שיצחק מתפלל וחופר מלמטה, כך גם הקב"ה 'חופר' מלמעלה! יש כאן דבר פלאי עד מאוד – במבט פשוט האדם חש שבתפילה הוא מנסה לפעול ולשכנע את הקב"ה, ואילו חכמים כאן מלמדים אותנו שלא כן הדבר, אלא אדרבא – כשם שהאדם מתפלל מלמטה ומבקש להסיר את המחסום ולהמשיך את השפע, כך הקב"ה גם כן מסייעו ממרומים ופועל להסיר את המחסום. התפילה היא כמו חפירת מנהרה, השוברת את החומה החוצצת בין האדם ובין ה' יתברך, וחפירה זו נעשית עם הקב"ה ביחד!
מכאן נבין שהתפילה היא כביכול פעולה משותפת של הקב"ה ושל האיש הישראלי להסיר את המונע המפריד בין האדם ובין ה', וממילא בין הדבר הטוב שמתפלל עליו. בתפילה אין אנו צריכים כלל לשכנע את הקב"ה כביכול, כי הוא יתברך שמו בוודאי רוצה בטובתם של ישראל, אלא שהתפילה היא שותפות בינינו ובין ה' יתברך בהסתרת החוצצים המבדילים בין ה' ובין עמו, ועל ידי כך באה הברכה כולה. אנו קושרים את רצוננו מלמטה ברצון ה' העליון, ובכך ממשיכים את הברכה לעולם.
נבאר מעט את הדברים: יש לדעת שבאמת הקב"ה טוב ומיטיב ורוצה וחפץ מאוד לתת לאדם את כל הטוב כולו, בלי שום מחסום ומעצור. ה' אוהב את עמו וכל אחד ואחד מישראל כבן יחיד הוא לו, ומבקש להיטיבו בכל עת. אלא שהקב"ה רצה להעניק לאדם בחירה חופשית, כך שמעשיו משפיעים על מצבו וגורל חייו. בכך יתקדם האדם ויפתח את עצמו ויהיה בעצמו טוב ומתוקן, שזה טובת כל הטובות. ולכן כבש הקב"ה את טובו הגדול, שלא לתת לאדם לפי עוצם אהבתו יתברך שמו, אלא לפי מעשיו של האדם. ואף שכביכול קשה הדבר מאוד לפניו יתברך למנוע טוב מבניו אהוביו, אך בשביל טובה גדולה יותר, שיהיה האדם טוב, כביכול ה' יתברך מתאפק מלתת טוב, כדי שיהיה האדם מתעורר לתקן עצמו ולפתח את אישיותו.
הסיבות לעיכוב השפע אינן מפני שה' אינו רוצה, אלא מחמת החסרונות והפגמים שנמצאים בעולם ובאדם, הם המעכבים את השפע, כאומרו "עוונותיכם מנעו הטוב מכם". העוון מעמיד חומה בין האדם ובין ה' א-לוהיו, כאומרו "כי אם עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין ה' א-לוהיכם", וממילא מחסום זה עומד חיץ בין האדם ובין השפע הא-לוהי, שהוא שורש כל הברכה לאדם. כי קרבת א-לוהים היא שורש כל הברכה, וההבדלה והריחוק מה' הוא שורש כל הרעה, כאומרו "על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
ומכאן נבין את עניין התפילה ופעולתה: התפילה נועדה להביא לקרבת א-לוהים ולדבקות בו יתברך. ואף שנראה שהיא מכוונת לבקש בקשות, באמת הבקשות הן הדבר הצדדי, והעיקר הוא עצם הדבקות בה'. בתפילה האדם עומד לפני א-לוהיו, ומעומק הלב פונה אליו בהתעוררות הרצון. דבר זה מרומם את עצמיות האדם ומביא לדבקות עליונה מאוד בין האדם ובין קונו. וכך על ידי התפילה האדם שב ומתקרב לה'.
זהו מה שמלמדים חכמים שהתפילה היא ממש ככוח חותר בחומה שמבדילה בין האדם ובין א-לוהיו, חומת העוונות, והתפילה מפילה חומה זו. ובאמת החומה הזו היא לב האבן שבתוך האדם. כי כשהאדם חוטא חלילה, אזי נעשה לבבו לב אבן, וזה עצמו החומה בינו ובין ה', והתפילה היא עבודה שבלב, המרככת את לב האבן ומעוררת את לב הבשר. ככל שמתאמץ האדם בתפילתו לעורר לבבו, ומתמיד בתפילות, תפילה ועוד תפילה, על ידי כך שובר ממש את החומה שיושבת על לבבו, וממילא נפתחים שערי שמיים, מתקבלות התפילות, השפע נמשך ממרומים ומתמלאים כל החסרונות.
כשניגש לפני ה' בתפילה, אל לנו לחשוב שאנו מפצירים בה' ומנסים לשכנעו. אוהב הוא אותנו עד מאוד, ועימנו יחד פועל להסיר את החוצצים ולהמשיך עלינו ברכות עדי עד. שנזכה!
