איך שלא נהפוך את זה, קטר היא לא המדינה הראשונה שעושה שימוש באירועי ספורטיבי ענק כדי להלבין מדיניות אפלה שלא בדיוק סופרת חיי אדם: הנאצים באירוח האולימפיאדה וארגנטינה של החונטה ב-1978 כבר עשו את זה לפניה, ככה שאם נתייחס למונדיאל בקטר מבחינת אלפי הפועלים שקיפחו את חייהם, נגלה שמדובר בחתיכת זוועה אוניברסלית, שלא פחות משהיא מלמדת על היושרה של קטר, מלמדת בעיקר על נפלאות המוסר של פיפ"א.
ובכל זאת יש נקודה זועקת ומהותית שבולטת במיוחד במדינה הקטנה שחרתה על דגלה את מדיניות ההתפתחות הברורה שלה, "אם אתה לא יכול לנצח אותם, קנה אותם". אני מתכוון כמובן לאיסור האלכוהול שהנהיגה קטר במשחקי המונדיאל; כפי שנכתב ב-ynet: "צעד מפתיע, הקטרים החליטו לבטל את הבטחתם להתאחדות הכדורגל העולמית ויאסרו מכירת אלכוהול לאוהדים בסמוך לשמונת האצטדיונים שישרתו את הגביע העולמי".
כמה מדהים ומתריס (אף שיש מדינות אירופיות שאוסרות באצטדיונים שלהם מכירת אלכוהול). קטר הבהירה לכל העולם שמאחר שתקנות השתייה שלה מחמירות מאוד, הקהל מתבקש להתאים את עצמו למסורת וליישר קו עם המדיניות הפנימית של קטר. לא מתאים לכם? תישארו בבית. סה לה וי.
ונזכרתי באותו אחר צהריים בתחנת הדלק בצומת שילת, שבו תדלקתי ומייד אחר כך הבחנתי בערבי מוסלמי שמול כל העולם ואשתו הוציא חתיכה קטנה של שטיח והתפלל כאילו אין מחר, וזה נראה כאילו שכבה חסינה ובלתי עבירה מגוננת עליו, בעוד אני מסתכל שמאלה וימינה לפני תפילת מנחה שלי וחצי מהזמן עסוק בשאלה מי מסתכל עליי ואיך.
ורק חשבתי לעצמי: איך הוא עושה את זה? באיזו אטמוספרה הוא גדל שהוא הצליח לפתח כך את החסינות המנטלית הזו שגרמה לו להתעלם בנונשלנטיות כזו מכל עולם ולהתמקד בתפילה שלו?
ועכשיו אני מסתכל על הקטרים ששוחים בכסף אבל מפוצצים בכבוד עצמי ובאידאולוגיה ולא מוכנים להוריד את הראש, וכל מה שנשאר לי זה לחשוב איך מדינת ישראל הייתה מגיבה אילו הייתה מארחת את המונדיאל, ובין היתר פיפ"א הייתה דורשת ממנה תחבורה ציבורית בשבת לכל הערים, לכל המקומות.
נקודה למחשבה.
