הרבנית ימימה מזרחי
איך נדע שזה הוא? איך נדע שזו היא? קרוב לוודאי שלא נדע. כשרבקה רואה את יצחק היא שואלת: "מי האיש הלזה?" והיא משתמשת במילה "איש" מפני שהיא מדברת על אישות. אבל העבד, בחוכמה, עונה לה: "הוא אדוני", לאמור: אני מכיר אותו כאדון, אין לי שום דרך לדעת איך יהיה כאיש לצידה של אישה.
השבוע הרציתי בניו יורק לפני ששת אלפים איש שהתכנסו לשמוע על מאגר מוח העצם של עזר מציון. התזמון לפרשת חיי שרה היה מופלא. בכל מקום בניו יורק אפשר לפגוש בהם: רווקים ורווקות יהודים, מוכשרים, יפים וחכמים כל כך, מסתובבים בדיוק במקומות ה'נכונים', מארגנים בעצמם פעילויות בקמפוס כדי לפגוש את האחד או האחת.
איך אמרה לי סטודנטית אחת? "ימימה, תני לי כל בעיה במדעי המחשב ואוכל לפתור אותה. הבעיה הזו, הרווקות, לא מראה אפילו קצה שביל לפתרון". "נכון", אמרתי לה. "אפילו אברהם אבינו, שגילה את א-לוהים בעולם, היה צריך להתחנן לפני אליעזר: 'ועשה נא חסד'".
וזו בדיוק התרופה לבדידות. החסד. תרומת מח עצם לחולי סרטן, אמרתי להם, היא שידוך לכל דבר: אפשר לבוא ברצון אינסופי לתת, אבל צריך שיהיה mach, התאמה מקסימלית. תרומת מח העצם הראשונה בהיסטוריה הייתה כשנלקח מאדם הראשון חלק מגופו כדי לברוא אישה, ולכן עזר מציון הראשון אי-פעם היה עזר כנגדו. "זאת הפעם!" הוא מתרגש מההתאמה המושלמת, "עצם מעצמיי ובשר מבשרי!" השיעור הגדול באמת בזוגיות הוא שכאשר אדם נותן חלק מעצמו הוא בעצם מרפא את הנוראה שבמחלות העולם: הבדידות. הוא עצמו כבר לא בלא טוב של הלבדו.
הגילוי הזה מרעיש: חסד מרפא בדידות. רבקה נקראת בשם הזה מפני שהייתה 'ריקה', או בעברית עכשווית: רווקה. אין בחרן שום שידוך הולם נראה לעין בעבורה, והיא מגלה את הגילוי האנושי אולי הגדול ביותר: כשהכדים שלה ריקים, כשהיא בודדה, היא עוסקת במילוי כדים של אחרים. אז היא לא פוגשת כך את האיש שלה, אבל היא פוגשת את מי שמושך אותו אליה, ממש כמו החבל שמושך את הדלי מהבאר: "אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד".
כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים לאהבה. לעולם לא נדע מראש אם מה שתרמנו יתאים בדיוק לגופו של אדם אחר וירפא אותו, אבל החסד שנעשה עד שיבוא האיש, עד שתבוא האישה, ירפא אותנו. שוב לא נהיה בודדים בעולם.
