1.
המילים האלה נכתבות מאולפן הבחירות, באמצע שידור. מצאתי במהלך הלילה הארוך הזה קטע של הרב חיים נבון על פרשת השבוע. הוא מזכיר לנו שהמנהיגות הפוליטית חשובה, אבל יש עוד מנהיגות, חשובה לא פחות. וכך הוא כותב:
"לפני כ־4,000 שנה יצאו איש זקן ואישה זקנה מתורכיה לארץ כנען. מן הסתם חשבו בני התקופה שזה לא עניין גדול. את הכותרות תפסו, כרגיל, מלכים ומלחמותיהם, שרים ותככיהם.
אם מישהו בכלל ידע אז על האיש הזקן והערירי הזה, הוא ודאי בז לו בלעג. מי בכלל שמע עליו, על העם הזעיר של בניו ועל אמונתם המשונה.
והיום איש לא זוכר את המלכים והשרים שחיו במזרח התיכון בימים ההם, אבל כולם זוכרים את האיש הזקן ההוא. קרוב לארבעה מיליארד איש ואישה בעולם רואים את עצמם כממשיכיו של אברהם אבינו".
אז בימים הקרובים נמשיך לעסוק הרבה במנהיגות הפוליטית. זה חשוב. אבל הפרשה מזכירה לנו להתייחס ברצינות גם למנהיגות חינוכית ורוחנית, שמשפיעה לנצח.
2.
בהרצאות באנגלית אני מגלה כמה קשה לתרגם את שתי המילים האלה כמו שצריך: "לֶךְ לְךָ". הציווי שנאמר לאברהם מורכב משתי מילים דומות אבל שונות. זה לא "לך לירושלים" או "לך לתל אביב". פרשנינו מסבירים שיש פה בקשה ללכת – אבל לתוך עצמך, פנימה לתוך הנשמה שלך. שתי המילים הראשונות שנאמרו אי פעם ליהודי הראשון, משמען קודם כול לזוז, ללכת, אבל להתבונן היטב פנימה. רק מתוך כך אפשר לצאת אחר כך אל העולם כולו.
אברהם מתבקש למצוא את הייעוד שלו, להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, לבשר בשורה לעולם כולו. בספר 'שפת אמת' נכתב רעיון מהפכני: "הציווי 'לך לך' נאמר מה' יתברך לכל האנשים תמיד, ואברהם אבינו – שמע וקיבל".
כלומר, הקריאה הזו למימוש עצמי מהדהדת בעולם כל הזמן, לכל אדם, צריך רק לשמוע את התדר. גם לנו, בניו של אברהם אבינו, נאמר "לך לך". גם ברגע זה.
שנזכה לשמוע.
3.
"מה המסר החינוכי שהכי חשוב לך להעביר כיום?" כך שאלתי פעם את הרב חיים וולקין, שנפטר השבוע בגיל 77. מסלול חייו המרתק התחיל בסין, שם הוא נולד (המשפחה נמלטה לשם מהשואה), נמשך בארצות הברית והסתיים בירושלים, שם חינך הרב במשך עשרות שנים. וכך הוא ענה:
"מה הכי חשוב? מה שחונכתי עליו מיום עומדי על דעתי – כבוד הבריות. אין אדם שאין לו מעלה. אין אחד שאין בו משהו מיוחד שראוי להערכה. חז"ל לימדו אותנו: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. אדם מכובד הוא רק אדם שיודע לכבד אחרים. יודע למצוא בכל אחד את הנקודה שאפשר לציין לטובה, למצוא במה הוא יחיד בדורו.
הרב קוק מסביר בסידור שלו שברגע שנוצרתי, ברגע שנולדתי – אי אפשר בלעדיי. יום ההולדת שלך הוא היום שבו אומרים לך: עלה לבמה, צריכים אותך! כל אחד הוא כמו שאומרים באנגלית 'יוניק', אין לו תחליף, ויש לכבדו. זה הדבר הכי חשוב לזכור – כמחנך, כבעל, כאישה, כילד, כהורה".
רבבות תלמידיו מהארץ ומהעולם נפרדו השבוע מהרב שביקש מהם, קודם כול, לכבד.
4.
חברה חכמה, אימא לילדים קטנים, אמרה לי: "אנחנו ממילא מכינים סנדוויצ'ים ומסיעים לגנים בכל בוקר. הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה – בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות".
מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות של יומיום בזריזות ובשמחה. להתרגש מהשגרה.
שימו לב לפסוקים שמתארים כיצד הוא מארח את האורחים הזרים שהוא מזמין לאוהל. אלה פסוקים מכוננים, שצרבו גם בנו אהבת חסד: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
אברהם ממהר ורץ וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה נברא – לסייע לזולת.
אברהם מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק "מה אתה עושה", אלא "איך אתה עושה אותו".
5.
קשה מאוד למצוא את הנוסחה המדויקת הזו, את האיזון. אנחנו רגילים לדבר על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, על שהוא רץ אחרי שלושה אנשים זרים כדי לתת להם לאכול ולשתות. זה נכון, אבל פרט קטן וחשוב מסתתר כאן: אברהם מבקש שאורחיו ירחצו את רגליהם.
רש"י מסביר: אברהם חשב שהם עובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס בשום פנים ואופן עבודת אלילים לתוך ביתו.
זוהי הגדולה של אברהם אבינו, שממנה עלינו ללמוד: מצד אחד קירוב, מצד שני ריחוק. מצד אחד נתינה ואכפתיות, הלב פתוח והבית פתוח, וכל האנושות כולה מוזמנת להצטרף למסע שלו. מצד שני הוא לא מתבלבל, מציב גבולות ברורים ונחרצים, יודע מתי להתרחק וממה להיזהר, כך שאפילו אבק של עבודה זרה לא ייכנס לאוהל המיוחד שלו ושל שרה.
גם לחסד ולעזרה לזולת ולתיקון העולם – יש גבולות. שבת שלום.
