פרשתנו מתארת את בריאת האדם בפסוק "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). האדם הוא שילוב מיוחד של עפר מהאדמה, מציאות חומרית ומגושמת, עם נשמת חיים, נשמה א־לוהית ממרומים. הבנת השילוב הזה חיונית לתפקוד הנכון שלנו כבני אדם.
בעניין זה כתב הרב קוק (אורות הקדש ג, עמ' רלה): "הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו משתי נפשות, נפש טובה א־להית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים".
המבט השלם של האדם על עצמו צריך לשלב את שני הצדדים הללו. מצד אחד יש בנו נשמה זכה וטהורה השייכת למחוזות אציליים, ואותה אנו פוגשים ברגעים נשגבים של גילוי רצון זך וטהור, אך יש לנו גם צדדים אחרים באישיות.
האדם הוא בריאה מופלאה, ראשו במרומי מרומים ורגליו יורדות מוות. נשמתו נוסקת לשחקי שמיים, וחלל לבבו השמאלי מבקש תאווה ועינוגי בשרים. האדם נברא כך בכוונה תחילה, כי דווקא באופן זה יכולה להתגלות המטרה הנפלאה והנשגבה של הבריאה, לגלות את אור הא־לוהות ממרומי מרומים ועד תחתיות ארץ.
מצב זה טומן בחובו סכנת ייאוש. המלחמה הניטשת בחיי האדם, מלחמת האור בצללים שבנפש, עלולה להפילו חלל באדמה. סכנת הייאוש יכולה לבוא בשני אופנים, ושניהם נובעים מטעות של האדם בהבנת מהותו ואישיותו: אופן אחד הוא מצב שבו האדם סבור שהוא בהמה, ואופן שני הוא מצב שבו האדם סבור שהוא מלאך. שתי התפיסות הללו מסכנות את האדם בנפילה בייאוש.
האדם נשאב להגדיר את עצמו בכל פעם בצורה שונה: בעת ירידתו הוא מגדיר את עצמו בהמה, ובעת עלייתו מלאך, מפני שבאמת יש לו שייכות עצמית וטבעית לשני הרבדים הללו. לכן כשכל אחד מן הרבדים האלו מתעורר, האדם חש את הקשר הטבעי והעמוק שלו לאותו הרובד ובא להגדיר את כל זהותו לפיו. כיוון שבאמת יש באדם רובד נמוך ובהמי, על כן בהתעוררותו חש את עצמו וזהותו באותו הרובד. וכן להפך, בהתעלות האדם לאור נשמתו חש הוא ששם ביתו וטבעו, ועל כן מגדיר עצמו מלאך תוך שכחת נפשו הבהמית.
כנגד ההרגשה שמתעוררת בנו ברגעי ההתעלות, שאנו דומים למלאכים, מזהירים אותנו חכמים: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות ב, ד), אל תשכח שיש לך גם צדדים נמוכים המבקשים דברים נמוכים. מאידך, גם אם נפגש אדם עם החלק הנמוך שבאישיותו, אל יערער על טהרת נשמתו. עליו לזכור תמיד ששוכנת בו נשמה קדושה ושרצונותיו העמוקים הם אמת לאמיתה. בל יחשוב, בגלל צדדיו האפלים, שגם צדדיו הזכים הם צביעות ושקר, כי באמת הוא נברא באופן פלאי משילוב של שני הפכים, נשמת קודש ועפר מן האדמה.
האדם צריך לדעת את זהותו השלמה, לדעת שהוא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). לא להתכחש לרישא ולא להתעלם מהסיפא. כאשר יפנים היטב בליבו את כל צדדי אישיותו, ידע כיצד לכלכל את מעשיו בשילוב שני הקטבים שבאישיותו. ברגעים שהוא מוצא עצמו בתוך הקטנות, אל יתייאש מטוהר לבבו ומרצונותיו הקדושים, אלא ידע שהם קיימים בו, ויתפלל לה' שיסולקו העבים ותיראה שמש הנשמה ואורותיה. ומנגד בעת ההתעלות יזכור שיש בקרבו גם צדדים אחרים נמוכים, ולא יגיס דעתו אלא להפך, יחבר את רוממות רוחו גם אל הצדדים החומריים שבו, וכך יוסיף בהם זיכוך וטהרה.
זיכה אותנו ה' א-לוהינו לימים מופלאים עד מאוד, ימי חגי תשרי, שבהם הקב"ה נשא אותנו על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, החל מימי הסליחות אל עבר ראש השנה והשופר, ומשם לטהרת הכיפורים ועוצם התגלות אהבת ה' ביום קדוש זה, ומשם אל מתיקות הסוכה והלולב, ההושענות וההלל, ועד לשיא המופלא של שמחת התורה וההקפות.
הנשמה שלנו התמלאה באור וקודש, ואנו מבקשים להמשיך את האור והרוממות האלה אל תוך חיינו, אל השנה כולה. הדרך היסודית לכך היא על ידי קביעות עיתים ללימוד תורה. התורה מעצימה ומאירה את אור הנשמה, מעוררת ומזהירה את סוד קדושתה, ובכך מאפשרת לה להאיר את אופק החיים. זהו הסוד הגדול של שמחת תורה – עוצם השמחה נובעת מהידיעה הפנימית שבזכות שיש לנו התורה, נוכל להמשיך את כל האור של חגי תשרי לכל השנה כולה. לכן כל כך חשוב לקבוע כעת עיתים לתורה, סדרי לימוד, ובע"ה נזכה להמשיך את מתיקות הימים הללו לכל השנה כולה!