"נו, תזדרז כבר למען ה', אף אחד לא מחכה רק לנו!" דחק בי מנהל בית הספר בעודו רץ ודוחף אותי ליריד התלמידים השנתי. "השנה יש לנו ביקורת של המפקח. אנחנו חייבים להשיג כמה שיותר תלמידי אתרוג". אחרי כמה מטרים הגענו אני ומנהל המוסד לדוכן האתרוגים, ושם חיכו לנו ההורים של תלמידי אתרוג: כולם מהודרים. מחוננים. בעלי טעם וריח, בעלי דם כחול. בנים של רבנים ומיוחסים.
"אני עוד שנייה חוטף סחרחורת", אמר לי המנהל ברגע של כנות, "תראה איזה מבחר. תראה איך הכיפות מונחות עליהם. והפאות… בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. איזה פוטנציאל של בוגרים לתפארת. בתלמידים אתרוגים כאלו אנחנו מוכנים להשקיע הון. מהר, תעזור לי לבחור כמה מהודרים במיוחד. אל תחסוך במחיר! מגיע לנו לקבל את הטובים ביותר!"
אחרי שהבטחנו הרים וגבעות סגרנו אני והמנהל עם הורי האתרוגים (הבטחנו להם שכבר הפסקנו לספור את בוגרי 8200 שלנו), ומיהרנו להורי הלולבים: תלמידים בעלי ציונים גבוהים ללא דם כחול כמו האתרוגים, אבל עדיין נחשבים מניה בטוחה: "הם", הסביר לי המנהל, "יקפיצו לנו את עקומת הציונים במתמטיקה ובמגמות הריאליות. כל בית ספר צריך להתהדר בכמה תלמידי לולב. יאללה, בוא נסגור עם ההורים שלהם".
הבטחנו להורים שלהם שעות פרטניות וחוגי סייבר מתקדמים, ודהרנו מייד אל תלמידי ההדס: בעלי דם כחול וריח ופוטנציאל למרחקים, אבל הציונים שלהם עוד זקוקים להשקעה רבה. המנהל הסתכל ובחן, בדק ולבסוף שלף כמה תלמידי הדס מהמשפחות הוותיקות של ירושלים, בעלי ייחוס ורקע מפואר, והבטיח להורים שלהם: "בחממה כמו שלנו אין מצב שלא נגרום להם לפרוח! מילה שלי!"
עמוסים בטופסי ההצטרפות למוסד שלנו, החתומים בידי הורי תלמידי אתרוג ולולב והדס, חזרנו למכונית, ובדרך ניגש אל המנהל שלי זוג הורים בעיניים דומעות: "אדוני, האם תרצה את הילד שלנו, תלמיד ערבה? אין לו טעם וריח, ואנחנו גם באים מבית פשוט. הוא קצת סטה מהדרך וצריך שמישהו יראה אותו, אבל אנחנו מבטיחים לך שהוא נשמה טובה. הוא צריך רק שיאמינו בו".
הייתי בטוח שהמנהל שלי יעוט על ההזדמנות, מאחר שתלמידי ערבה עדיין לא היו לנו, אולם הוא רק מלמל כמה מילות התנצלות ודחה את ההורים בנימוס: "תודה, תשאירו טלפון ונתקשר על בסיס מקום פנוי".
ראיתי שתשובתו של המנהל מפלחת את ליבם של ההורים הכאובים, אבל הוא המשיך לדהור, מאיץ בי, שמח ומרוצה בדרך למוסד שלנו. "למה לא לקחת את תלמיד הערבה?" שאלתי בתמיהה, "אנחנו חייבים ערבות!"
"שטויות", ביטל המנהל את דבריי, "תלמידי ערבות יש בכל מקום. זו השקעה שאינה נגמרת. כל הזמן מים ומים. הם לא מביאים לבית ספר כלום חוץ מכאב ראש. נסתדר כבר עם איזה תלמיד ערבה כשנגיע".
ממש ליד המכונית נתקלנו במפקח. הוא חייך לעברנו ופנה מייד למנהל: "נו, אני רואה שחזרתם מיריד התלמידים. אתה יודע מה, אם אנחנו כבר פה, בוא נחסוך את הביקורת, תראה לי את הערבות שהשגת".
הסתכלתי על המנהל שלי, והוא החוויר, ניסה לצאת מהמצב והתפתל: "תלמידי ערבות עדיין אין לי, אבל יש לי תלמידי אתרוגים נהדרים, הדסים ולולבים. רוצה לראות?"
אבל המפקח המשיך להתעקש: "האתרוגים, הלולבים וההדסים יסתדרו גם בלעדיך, אבל הערבות זקוקות להשקיה שלך. בשביל זה מלכתחילה נשלחת לעסוק בחינוך, לא ככה?"
המנהל שלי התחיל להזיע מרוב לחץ. "חכה רגע", אמר בייאוש ובלחץ למפקח: "חכה, יש לי כאן מספר של תלמיד ערבה. אני כבר מתקשר להורים שלו", ומייד החל לחייג.
"עד שאני חוזר מהיריד אני רוצה לראות בסל שלך גם כמה תלמידי ערבה", פסק המפקח. "אחרת כל מסע הקניות שלך לא שווה כלום!"
מן הקו השני ענו הוריו של תלמיד הערבה. "יש לבן שלכם מקום אצלנו!" הכריז המנהל שלי בחגיגיות: "הוא מוזמן למוסד שלנו. הוא בדיוק מה שחסר לנו".
"דע לך", ענה לו האב, "שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם. רק שאתה לא שמעת את הניגון של הילד שלנו. מצטער. סגרנו במקום אחר".
המנהל שלי סיים את השיחה. הוא נראה אבוד, ובדיוק אז נשמע קולו של המפקח: "נו, כבר הצלחת להשיג תלמיד ערבה? תהיה לנו עבודה חינוכית השנה?"