השבוע פרסמה מורה בתיכון פוסט, והוא חרך את הרשת – בעיקר בתגובות זועמות. "מה שלחתם לי?!" כתבה. "הורים! האם ראיתם איך נראים הילדים שלכם בתום חודשיים של חופש? האם ראיתם כמה שמנו?! כמה רזו במשקל בצורה קיצונית? שלחתם אליי ילדים מכורי מסכים, עם עיניים ריקות וחלולות. איפה הייתם?"
אני מבינה אותה כל כך. התורה פחות. היא מדברת השבוע על הבן הסורר והמורה. היא מתארת הורים שאיבדו את העשתונות. ילדים שהילד גדול עליהם. הם עצמם המומים: "בננו זה?!" הוא זולל וסובא, הוא איננו שומע בקול אביו ובקול אימו מפני שרוב היום הוא מכוסה באוזניות. והם פוחדים מאוד. הם פוחדים שיום אחד הילד השבע הזה ירצה משהו ולא יקבל, וכש"יבקש לימודו ואינו מוצא", יעמוד חלילה בפרשת דרכים וילסטם את הבריות. דבר לא יעצור בו.
איזה ביטוי. "מבקש לימודו ואינו מוצא". מסתבר שהוא מבקש לימוד, אחרי הכול. ואיזה פתרון מדהים לתורה! הם לוקחים אותו למורה. "ותפסו בו אביו ואימו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו". פגשנו אותם, את זקני העיר האלה, כבר בפרשה הקודמת. הם נדרשים לרחוץ ידיהם ולומר: "ידינו לא שפכו". הם מקבלים עליהם אחריות. הם אינם אומרים דבר, הזקנים בפרשת בן סורר, הם גם אינם משמיעים קול, כי הוא הרי "איננו שומע". אבל הוא רואה.
העיניים של התלמיד מתות? "והיו עיניך רואות את מוריך!" רבי צדוק מלובלין כותב שכאשר הנער הסורר רואה את המורה הזקן מביט בו בעיניים מקוות, הוא מבקש את לימודו, הוא מבקש ללמוד את עצמו מחדש, משוחרר ממה שאכל בבית הוריו. הוא כבר אינו קרוי על שם סופו, הוא ילמד משהו חדש עכשיו. "בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה". ייתכן שיש לכם בן כזה, אבל תלמיד כזה? לא היה ולא יהיה.
בסיפורו המופלא של רבי נחמן מברסלב, 'מעשה מרב ובן יחיד', הבן איננו שומע בקול אביו ומבקש לנסוע אל הצדיק. בעיני אביו הילד הזה סר מדרך אבותיו, והוא מונע ממנו לנסוע, ובסוף הנער מת.
אל תהיה הרב של הבן או הבת שלך, אומר רבי נחמן. אצלך לפעמים הוא לא יוכל ללמוד שום דבר חדש, מפני שאתה מביא את השם שנתת לו בלידתו, ואז, אצלך, הוא "קרוי על שם סופו". אנחנו לא רוצים 'מעשה ברב ובן יחיד'. אתה אב שלו בן יחיד, ותן לו לנסוע לרב, שיביט בעיניו, שיאמר לו: "אתה המאור הקטן, אתה בסך הכול מחזיר את האור של מי שמביט בך".
צודקת המורה. הגיעו אליה המוני בנים ובנות יחידים שלהורים שלהם אין מושג מה עושים עם הילד הזה. אל תחזרו אליהם, אל ההורים, בתביעה. יש כאן נער או נערה, והם מבקשים את לימודם, את לימוד עצמם, הם מבקשים בעינייך, המורה, זהות והגדרה שהם אינם מכירים לגבי עצמם. אל תחזירי אותם עכשיו לאבא ואימא, הם החזיקו בהם ככל שיכלו ודיברו בהם בלכתם בדרך, בשוכבם ובקומם.
עכשיו תורך, המורה. תקראי את שמם מדי בוקר מן היומן בצורה אחרת. אל תקראי להם על שם סופם. מלאי את עיניהם החלולות בתקווה, השביעי אותם מטובך, שלא יזללו כל היום. תני להם בחייהם מבוגר אחד שילמד אותם על עצמם משהו שלא ידעו. הם מבקשים ממך את לימודם, את תהיי להם לרב. הם נסעו אלייך בלב מלא תקוות, אל תחזירי אותם בקלות כזו לאבא ולאימא. את זקנת העיר, קחי אותם אל שער מקומם.
