ניצחון הרוח על הדחפור

שבע עשרה שנים עברו מאז הגירוש מגוש קטיף ומיישובי צפון השומרון. אומנם החזרה לגוש קטיף עדיין נראית חלום רחוק, אך את שורשיו של יישוב אחד לא הצליחו הדחפורים לעקור, ואת רוחו לא הצליחו לשבור: חומש.

אפשר לקרוא לזה משיחיות, אך לא בנימת גנאי או זלזול. המתיישבים כולם, ללא יוצא מן הכלל, מפוכחים ואינם שוגים באשליות. כולם מלאי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. הם דוגלים ביישוב הארץ מתוך תורה ומוכנים לתת לכך ביטוי מעשי גם במחירים כבדים מנשוא.

כבת הדור השני להתיישבות ביהודה ושומרון אני מבינה שעם כל הקושי שעדיין יש באזורנו נעשינו בורגנים וקיבלנו הרבה מן המוכן על מגש של כסף. רומא לא נבנתה ביום אחד. גם חומש לא, ובימים אלה גרות כמה משפחות בתנאים בלתי אפשריים על חורבות בתי חומש, שנהרסו בימי הגירוש.

המאבק שהניח את היסודות לחזרה לחומש

בשנת 1978 הקימו אנשי תנועת בית"ר מצפון לשבי שומרון את היישוב חומש, יישוב קהילתי חילוני וחלק מגרעין יישובי צפון השומרון, שכלל את חרמש, מבוא דותן, גנים, כדים ושא-נור. שלושת היישובים האחרונים שהזכרנו נהרסו אף הם במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות מחבל עזה והיו למעשה מקדמה לאמריקאים להוכחת רצינותו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהיה נחוש לפנות גם חלקים נרחבים מיהודה ושומרון בתוכנית ההתכנסות.

"עלינו לחומש אשתי אסתר ואני כזוג צעיר. חיפשנו מקום שצריך בו חזית של עם ישראל וארץ ישראל", מספר בני גל, תושב חומש המקורית. משפחת גל עברה לגור בחומש דווקא בימי האינתיפאדה כי רצו לחזק. "חומש היה יישוב מקסים, המקום היפה ביותר בארץ. בחומש היה מיקרוקוסמוס של עם ישראל: תושבים ותיקים ועולים מברית המועצות לשעבר, אנשי צבא קבע ומקצועות חופשיים, חילונים וגם דתיים, שהצטרפו בהמשך".

על גל העזיבות בעקבות המציאות הביטחונית אומר גל: "לא המכה הביטחונית לבדה יצרה את המשבר, אלא דווקא התחושה הנוקבת שהמדינה שלך לא מגבה אותך. זה יצר סדק". הוא מקביל את סיפורה של חומש אז והיום לסיפור מכירת יוסף על ידי אחיו, שהתרחש ממש לא רחוק מהיישוב, בעמק דותן.

"המדינה לא מגבה אותך ואפילו מוכרת אותך. לאט לאט משפחות התחילו לעזוב. זה יישוב כל כך קטן, וכשהאור לא נדלק בבית אחד ובעוד בית, התחושה היא שזה הולך גם לקראתכם. בשיא המשבר נשארו מחצית המשפחות. שא-נור השכנה כמעט נעזבה לחלוטין. הסכנה הייתה שחבל ארץ גדול, שבעה אחוזים משטחי ארץ ישראל – שהגבול שלה משתרע מנתניה דרך עפולה וקיסריה בואכה הגלבוע – הולך בעצם להישמט תחת ידינו, והטרור ינצח. אז עלה הרצון לחדש את המקום". תחילה עלו לחזק את חומש בני משפחת הר מלך, שולי הי"ד ולימור, ואיתם ניתאי ויעל שילה.

בראש חודש אלול תשס"ב הוקמה לראשונה הישיבה בחומש, ישיבת הר שלום (לאחר הגירוש העתיקה הישיבה את מקומה למצפה אשתמוע שבדרום הר חברון). "הבחורים הוסיפו לנופך של המקום, ולאט לאט החל היישוב לשוב למסלול ולהתחזק. "הרבה מאוד מתיישבים היו באופן טבעי עסוקים באתגרי היומיום, בוודאי כשהמתח הביטחוני לא בדיוק נרגע. לא כולם הבינו שאנחנו לקראת אירוע קטסטרופלי משנה מציאות. לאט לאט הבנו שאם לא ניכנס למאבק, בדרך הטבע אנחנו הולכים להיעקר".

גל מספר שהבינו שיש ערך אמיתי למאבק על ארץ ישראל גם אם הסיכויים למנוע את רוע הגזרה קלושים. "להיאבק באמת. לא מלחמה נגד אויבים, מאבק נגד אחים. לא נוקטים אלימות נגד האחים שלנו", הוא מדגיש. ביישוב ניסו לעכב ולשבש את הגירוש באמצעות שחיקה של הכוחות, הבאת מתבצרים וקריאה לסירוב פקודה. בשבוע הגירוש הוטל מצור על חומש, והוא הלך והתהדק. למרות זאת הצליחו כאלף איש להסתנן ליישוב.

"בלילה הבנו שעם כל ההשתדלות והמאמץ אנחנו הולכים להיעקר. לא הייתה אשליה שאולי זה לא יקרה. היינו מאוד מפוכחים וידענו שההשתדלות חשובה ואנחנו מצווים עליה. אני חושב שהמאבק האמיתי הניח את המסד לחזרה לצפון השומרון של 'מטה חומש תחילה' דרך ישיבת חומש ועשרות אלפים שעלו לאחר רצח יהודה דימנטמן הי"ד. רוח המאבק החלה באותו מאבק עיקש וחסר סיכוי".

"הפיגוע שינה את כל התמונה"

היום חומש שוכנת באותו מקום בדיוק, וממש על חורבות ביתה של משפחת גל, באותו מקום שהרדימו את בנם הבכור אליוסף טוביה, מתגוררת משפחת שטאל. אליהו (31) הוא אברך בישיבת חומש המתחדשת, שהוא לומד בה כבר תשע שנים. הוא נשוי לצופיה (26) כשש שנים, וילדיהם הם בת ציון (4) ומרחביה שלמה (1.9). משפחת שטאל גרה בחומש כשנה וחצי, מערב פסח תשפ"ב.

אליהו: "אנחנו כאן כי חומש מבחינה תודעתית זה חוד החנית של ההתיישבות. אני לא יודע מה התנאים שיש במקומות אחרים, אבל המסר של לבוא מתוך תורה למקום שכבר הרסו אותו ולהגיד 'תחזרו בכם, זו הייתה טעות', אין אמירה כזו במקומות אחרים".

"הייתי מאוד מחוברת לארץ ישראל, אך את חומש לא הכרתי", מספרת צופיה, בת להורים שעלו מארצות הברית והחדירו בה ובאחיה את התובנה שלחיות בארץ ישראל זו זכות ומתנה. "כשאתה גדל ככה אתה רוצה להעביר את זה הלאה: ההורים שלי נתנו לי מתנה, ומה אני עושה בה? זה מה שהביא אותנו לחומש".

צופיה שטאל: "בכל יום היו מרדפים. הם רק היו שומעים ג'יפ, ורצים להתחבא במערות. זה היה הזוי. השינוי נעשה בעקשנות מטורפת במהלך השנים. היום הישיבה מוכרת וידועה, אומנם לא מוסדרת, אבל לגמרי עובדה בשטח. יש לה מקום קבוע"

צופיה מספרת שבימים שעלתה הישיבה למקום נאלצו התלמידים לשחק חתול ועכבר עם כוחות הביטחון. "בכל יום היו מרדפים. הם רק היו שומעים ג'יפ, ורצים להתחבא במערות. זה היה הזוי. השינוי נעשה בעקשנות מטורפת במהלך השנים. היום הישיבה מוכרת וידועה, אומנם לא מוסדרת, אבל לגמרי עובדה בשטח. יש לה מקום קבוע".

בני הזוג הרגישו שמאבק החזרה והישיבה הוכרע, והצעד הבא להפוך את החזרה לחומש לעובדה מוגמרת הוא עלייה של משפחות אברכי הישיבה למגורים במקום.

לפני שלוש שנים עלו לראשונה למקום והתגוררו באוהל, אך הצבא החרים אותו. "נשארנו בלי כלום הרבה זמן, והגיע החורף, והיינו מאוד לבד". הם החזיקו מעמד חמישה חודשים. לקראת פסח של השנה שעברה הם עלו שוב ובנו בתים מעץ. "בעלייה השנייה עלו משפחות נוספות, וזה היה הרבה יותר מוסדר".

מדי חודש-חודשיים הגיעו כוחות הביטחון ובראשם שופל: "היו הורסים לנו, והפכו לנו את האדמה, והיה צריך ליישר אחרי זה. כל הזמן שהיה לנו בית, לא הייתה מקלחת. לא כי זה לא אפשרי, כי לא הגענו לזה. כשהורסים בקצב כזה אתה חושב במה כדאי לך להשקיע משאבים וכוחות בנייה. זה לא היה פשוט, אבל ברוך ה' שמחנו בזה. הפיגוע שינה את כל התמונה".

בליל י"ג בטבת תשפ"ב ירו מחבלים לעבר רכב שנסעו בו ארבעה מתלמידי הישיבה לעבר שבי שומרון. שניים מהתלמידים נפצעו קל ובינוני, ויהודה דימנטמן נרצח. בן 25 היה במותו, והניח אחריו אישה ובן. למרות ניסיונות המשטרה למנוע זאת יצאה הלווייתו מישיבת חומש, ומאות הגיעו למקום ללוותו בדרכו האחרונה. הפיגוע היה לנקודת ציון ששינתה את ההתנהלות כלפי המקום ואת היחס הציבורי כלפי חומש.

בתום השבעה הצטרפו לצעדה משבי שומרון לעבר חומש כחמישה עשר אלף איש ואישה, ובהם אישי ציבור ורבנים, כדי למחות נגד הכוונה לפנות את המקום. בחול המועד פסח נערכה צעדה נוספת לזכרו של דימנטמן, והשתתפו בה על פי ההערכות בין עשרת אלפים לעשרים אלף איש. חומש הייתה לקונצנזוס במחנה הלאומי ולאבן בוחן של יחס הממשלה להתיישבות.

"בממשלה הקודמת הפריעו להם, אבל זה לא היה מאידאולוגיה ומאג'נדה ומאפליה", מספר הרב מוטי דימנטמן, אביו של יהודה הי"ד. "הממשלה הנוכחית יש לה אג'נדה, הם מערימים הרבה קשיים מאז הרצח, במיוחד מחסומים והחרמות למיניהם. כשעושים את זה מתוך אידאולוגיה זה הרבה יותר קשה. בממשלה הקודמת לא היה קל, אבל היו גם הפוגות, והם עשו זאת כמי שכפאם שד.

"הממשלה הנוכחית מנסה אם לא להוריד, לפחות להקשות. אנחנו תפילה שבעקבות זה שיהודה הסתלק לא יהיו להם העוז והחוצפה לפנות. ככה לא נלחמים בטרור, וצריך לעשות מידה כנגד מידה: המחבלים רצו לגרש אותנו, אז אנחנו צריכים ומצווים לבנות בעזרת הממשלה".

צופיה שטאל: "כל הזמן שהיה לנו בית, לא הייתה מקלחת. לא כי זה לא אפשרי, כי לא הגענו לזה. כשהורסים בקצב כזה אתה חושב במה כדאי לך להשקיע משאבים וכוחות בנייה. זה לא היה פשוט, אבל ברוך ה' שמחנו בזה. הפיגוע שינה את כל התמונה"

מקדשים את הארץ, ישנים תחת כיפת השמיים

"בתקופה האחרונה לפני הפיגוע החל גל של הריסות. היו בתים שהספקנו לישון בהם לילה או שניים. שבוע אחרי הפיגוע יצאה צעדה גדולה, ויום אחריה הרסו את הבתים האחרונים. את מבני הישיבה השאירו, וגם את הפנימיות שהן לא מבני קבע אלא קרשים ויריעות. ומאז מנפנפים בזה שהשאירו את הישיבה בחומש והיא עדיין עומדת על תילה. זה משמש את השמאלנים ואת מפלגת ימינה בבחירות.

"זו בדיחה כי זה לא נכון. הם מנפנפים בזה ובאותה נשימה עושים מה שהם יכולים כלפינו המשפחות, מתעללים כמיטב יכולתם. שבוע אחרי ההרס, ביום חורף סוער, הורסים את הבתים האחרונים ומציבים כוח מג"ב קבוע שמטרתו הבלעדית היא למנוע בנייה. יש בדרך מחסומים, זה הולך ומשתנה לטובה ולרעה, הדרך לא פשוטה. מי שעומד במחסומים זה הצבא, שיש לו גם תפקיד כלשהו של אבטחה", מספרת צופיה.

"מג"ב עושים פה כל היום סיורים לבדוק שאנחנו חלילה לא מחברים קרש לקרש. פעם חיברנו ארון, והחלה התקהלות לבדוק אם מותר או לא. זה משפיל כמו שזה נשמע. בסוף אפשרו את זה, רעש המברגה הקפיץ את המערכת", היא מוסיפה.

"אחרי ההרס הגיעו לחזק כמה משפחות מבחוץ, ביוזמת תנועת נחלה ואחרים, והיה ממש משמעותי. התמקמנו כל משפחה באוהל איגלו, וחוץ מזה היה מבנה שירותים מצ'וקמק שאפשרו לו לעמוד ואיזשהו אוהל ציבורי קיבוצי ששימש סלון-מטבח. חיינו ביחד כמעט על כל המשתמע. שמנו גז לבשל ואיזשהו חימום. זה היה חורף. צחקתי שאם ניקח לדוגמה את הבית הכי בסיסי, שיש בו סלון שירותים וחדר שינה, אז גם לנו יש את זה, רק שבין חלק לחלק עוברים בחוץ בבוץ".

סמוך לפורים הרסו כוחות הצבא את האוהלים, וזמן קצר התגוררה המשפחה במכונית: "השכבנו את הספסל האחורי ושמנו מזרן". לאחר זמן מה, שבוע לאחר חג הפסח, כשהתברר שהמכונית משמשת למגורים ולא לצורכי ניידות, החרימו אותה כוחות הביטחון בטענה שמדובר בהפרה של חוק ההתנתקות.

בימים אלה המשפחה מתגוררת תחת כיפת השמיים. "יש לנו מגרש בחומש, שולחן סתם באמצע העולם. שמנו מיטות מתחת לעץ, ושתי ספות תוחמות ומפרידות את השטח. פרטיות אין כאן. זה אזור אחר מהישיבה, לא עוברים פה חוץ מהמג"בניקים. נעים זה לא".

הבישול נעשה בגז, ואין דרך לשמור אוכל בקירור. מים מגיעים למקום בג'ריקנים, ובחשמל מהגנרטור של הישיבה אפשר להשתמש רק שעות אחדות במהלך הלילה. בעבר הייתה לישיבה גם מערכת סולארית, אך היא הוחרמה לאחר הפיגוע. על מקלחת או מכונת כביסה אין בכלל מה לדבר, ולכן המשפחה מחזיקה קרוון ביישוב שבי שומרון.

"אנחנו עדיין ממשיכים לשלם שכירות מלאה ולהשתמש בקרוון כשצריך. אין אפשרות אחרת. זה הבדל גדול בינינו לבין מאחזים אחרים, כמו עוז ציון, שנמצא על הכביש צמוד ליישוב קיים ובמקום נגיש. פה כל כניסה ויציאה זה מסע בגלל המחסומים. אי אפשר לעשות את זה ברגל, ואין לנו רכב פרטי".

ומה יהיה בחורף? במשפחת שטאל משתדלים לשמור על אופטימיות. "זו תקופה שאני מתפללת שתעבור ותהיה התקדמות גדולה ופריצה בנושא הבנייה בחומש. עצם ההימצאות פה לא פשוטה. לחיות בחוץ בלי בית זה משוגע. אין פה כל כך קליטה, כיסינו את המיטות בשמיכה גדולה, וארבע אבנים מחזיקות אותה שהיא לא תעוף ברוח. בכל ערב צריך להרים את האבנים ולנער את השמיכה ממחטי אורן".

צופיה שטאל: "את מבני הישיבה השאירו, וגם את הפנימיות שהן לא מבני קבע אלא קרשים ויריעות. ומאז מנפנפים בזה שהשאירו את הישיבה בחומש והיא עדיין עומדת על תילה. זה משמש את השמאלנים ואת מפלגת ימינה בבחירות. זו בדיחה כי זה לא נכון. הם מנפנפים בזה ובאותה נשימה עושים מה שהם יכולים כלפינו המשפחות, מתעללים כמיטב יכולתם"

הופכים את הגורל לייעוד

אני שואלת את צופיה אם היו לה הרהורים לאחר הרצח בנוגע למגורים בחומש. "לרגע אחד. לא אגיד שלא. הרצח היה על בסיס של הפקרה מזעזעת של המקום הזה. הכתובת הייתה על הקיר. תקופה ארוכה של אבנים ובקבוקי תבערה הצבא התעלם. אמרו: אנחנו לא מגינים עליכם. אתם לא מעניינים אותנו. זה נאמר בצורה הברורה ביותר. הדוגמה הכי בוטה הייתה בחנוכה, באירוע של גרעין שא-נור. הם לא יכלו לעשות את זה שם, אז הם באו לחומש. היה להם אוטובוס ממוגן, וירדנו איתם לשבי שומרון. בדרך ילדים ערבים זרקו בקת"בים על האוטובוס. האוטובוס ממוגן ולא קרה כלום, אז לא קרה כלום! הפיגוע היה עליית מדרגה מבקת"בים ואבנים לירי.

"אפשר להגיד: מה אתם רוצים מהצבא? המקום לא מוסדר! אז לא. יש לנו מערך אבטחה משלנו, ועשו הכול לקשור לו את הידיים. אם היינו מגיבים בירי באוויר, היו מחרימים נשקים. הפקרה וחוסר אכפתיות כלפי חיי אדם. היו הרהורים ברוך ה', אבל זה עבר מאוד מהר. ישר התגלגלנו לקרב על המקום, וזה מה שגרם לי עוד יותר להיאחז ולהישאר, אחרת הפחד היה תופס יותר מקום. אני מאוד מאמינה במה שאנחנו עושים, אז את הפחדים אני משתדלת להמיר באמונה".

"הרבה פעמים ראש הישיבה הרב אלישמע כהן אומר שאנחנו לא באים לבנות את המקום", מוסיף אליהו, "אנחנו באים ללמוד תורה. אפשר לומר: תלמד תורה בבני ברק, אבל לא, זה בדיוק העניין. אנחנו בארץ ישראל מתוך תורה. אנחנו פה בשם הקב"ה. אני חושב שהעניין בחומש זה לא לבנות אותה אלא לשנות את התודעה".

גם בשיחה עם הרב מוטי דימנטמן, אביו של יהודה, לא נשמעים ניצני ספק. "יהודה ראה בזה שליחות, וכשיש שליחות יודעים שלפעמים משלמים מחירים. צדקת הדרך והאידיאל מתגברים על זה. אבל אין, ודאי לו או לנו, חרטה על דרכו. זו הייתה שאיפת חייו, והוא מימש אותה. תורת ישראל וארץ ישראל היו הדגלים שיהודה תמך בהם.

"אנחנו עסוקים באיך לוקחים את הגורל ואת הבחירה שנבחרנו לשמה – לייעוד. הייעוד הוא לעשות דברים טובים: בנייה, מפעלים חינוכיים ותורניים, וב"ה בזה אנחנו עוסקים ומקיימים את צוואתו שנכתבה בדם על המשולש של תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל. זה אומנם לא מחזיר אותו, אבל הוא נשאר איתנו".

במהלך שיחתנו הרב מצטט אמרה מדברי הרבי נחמן מברסלב שמתארת את תחושת המשפחה: "עיקר השלמות של הנשמה היא, שבעת שהיא עולה למעלה תהיה למטה גם-כן, שתאיר בבני העולם הזה וכשנשארת דעתו של אדם למטה, נחשב כאילו הוא עצמו נשאר בעולם".

צופיה שטאל: "מג"ב עושים פה כל היום סיורים לבדוק שאנחנו חלילה לא מחברים קרש לקרש. פעם חיברנו ארון, והחלה התקהלות לבדוק אם מותר או לא. זה משפיל כמו שזה נשמע. בסוף אפשרו את זה, רעש המברגה הקפיץ את המערכת"

שמואל וונדי (28) הוא מנהל הישיבה בחומש. הוריו עלו מאוסטרליה, וגם הוא ספג בבית את אהבת הארץ. הוא מספר לי את סיפורה של ישיבת חומש המתחדשת, מהקושי לגייס תלמידים ועד להפיכתה לישיבה נחשקת ופורצת דרך במאבק על הארץ.

"הסמל שלנו זה חומש תחילה. זה יישמע קצת מצחיק, אבל אם ישאלו, אני מאוד אשמח שחומש תיבנה, אבל בסוף זו לא המטרה, זה רק חלק ממנה. המטרה היא שעם ישראל יבין ויעז להגיד בריש גלי: חומש היא שלנו, דוגמה וסמל לכך שכל ארץ ישראל שלנו. לא רק בדיבורים, אנחנו מוכנים למסור את הנפש שלנו בשביל זה.

"אומרים לי: זה מסוכן, אפשר למות. בכל מקום אפשר למות. החזון שלנו הוא תיקון חטא המרגלים, שאז העם מאס בארץ ישראל. הקב"ה אמר שזה שלנו, אז זה שלנו. הוא הבטיח את זה לאברהם, יצחק ויעקב? אז אנחנו פה. כן חוקי, לא חוקי, שלנו. זה בא לידי ביטוי לא רק בזה שנהיה בתל אביב. ותאמיני לי שפה חוגגים את יום העצמאות יותר מבכל מקום אחר.

"בעזרת ה' כשחומש תיבנה כנראה לא אישאר פה אלא אמשיך לשלב הבא", הוא מפתיע, "ולכן חשוב לנו להביא עוד קבוצה ועוד קבוצה".

זמן קצר התגוררה המשפחה במכונית: "השכבנו את הספסל האחורי ושמנו מזרן". לאחר זמן מה, שבוע לאחר חג הפסח, כשהתברר שהמכונית משמשת למגורים ולא לצורכי ניידות, החרימו אותה כוחות הביטחון בטענה שמדובר בהפרה של חוק ההתנתקות. בימים אלה המשפחה מתגוררת תחת כיפת השמיים. "יש לנו מגרש בחומש, שולחן סתם באמצע העולם. שמנו מיטות מתחת לעץ, ושתי ספות תוחמות ומפרידות את השטח"

ומה יהיה עתיד משפחת שטאל? "אני באמת לא יודעת. אני לא מציבה לי דברים כאלה, אני ברצון להחזיק כמה שיותר ובתפילה שזה לא יהיה הישרדותי כמו שזה עכשיו", משיבה צופיה. "אנחנו שמחים במה שיש. 'ואכלת ושבעת ובירכת על הארץ הטובה'. אנחנו אומרים תודה על ארץ ישראל, היא מתנה, וזו זכות להשתתף בזה.

"להחזיר את הגלגל אחורה במקום שכל המערכת נגדו ועומדת על הרגליים האחוריות זה להגיד בצורה הכי ברורה: ה' הוא המלך. שומעים פה הרבה את המילה 'פקודות'; לפקודות של מי אנחנו נשמעים באמת? האם זה בג"ץ, שחם על המקום הזה? האם זה בני גנץ, שמפעיל את כל המערכות? מי המלך? חומש לא עומדת בפני עצמה, היא סמל מאוד חזק שה' הוא המלך", היא מוסיפה.

"ועוד דבר. חשוב לי שידעו את המציאות. אנשים אומרים: מה, לא פינו את חומש? מה שנקרא 'פינוי' זה בעצם הרס המבנים. תבואו, תראו את המציאות לטוב ולרע: לטוב – שהמקום חי, קיים נושם ובועט. לרע – ביתי שלי ללא קירות ויש בו סיורי מג"ב עשר פעמים ביום".