רשות הדיבור דברים

 

גבעה 26 מחכה לתשובה

ר' רקובר

וייקח

ממש כך

מאבני המקום

וישם מראשותיו

וילן שם

בלי מזרן שטח.

 

במלון מפואר

מיליוני כוכבים

על ראשינו

שירה מטהרת ליבנו

בני בניו

של ישראל האב

רוצים את אבניה

את עפרה וקוציה

וחולמים:

והנה ה' ניצב עליו

ופרצת

ימה וקדמה

וצפונה ונגבה

והשיבותיך

אל האדמה הזאת.

 

נחמו נחמו עמי

שלומית כץ

אם תוכל לתת
קצת נחמה
הימים עצובים
והשמש כה חמה.
הלב נשבר ברגע
מול תמונת ילד קטן
שלא יעלה לכיתה א'
מתוק כזה, מתן.
אם תוכל לתת
בשורות טובות
הרבה ברכות
ולשלוח לעולם הזה
המון המון כוחות
להתגבר על הכאב
ולצעוד כאן בכל יום
אמור לצרותינו די
שים עלינו שלום.
כי חפצים אנחנו בחיים
ומבקשים כבר גאולה
אומרים שאחרי החשכה
השמש הגדולה עולה.
חפצים אנחנו באור
שינצח את החושך.
אומרים משיח כבר יבוא
אולי עכשיו
אולי מחר בבוקר.
אם תוכל לתת
רפואה שלמה במהרה
לכל חולי עמך
אין לנו עוד ברירה
כלו הקיצים
נגמרו לנו התירוצים
נותר רק להתקרב אליך
ימים שמחים אנו רוצים
ואם נשרף הבית
משנאה וחוסר הקשבה
נבנה אותו שוב מחדש
מלב מלא באהבה.
ואם אפשר רק לבקש
שלח נחמה, תראה לנו שטוב
חדש ימינו כקדם
ותישאר
קרוב.

 

 

 

כל אחד והמסע שלו

סנדרה רובין

לכל אדם

המסע שלו

בעולם.

 

ויש גם מסע

משותף

מסע של משפחה

מסע של עם.

 

יש אנשים

עם מסע ארוך יותר

ויש אנשים

עם מסע קצר אך מפותל יותר.

 

יש אנשים

שהמסע הארוך

מהנה עבורם

ויש אנשים

שאפילו מסע קצר

מייסר אותם.

 

יש מסע

המרגיש כמו משא

כבד על הגב

ויש מסע

שעושים כדרך אגב.

 

יש שבוחרים לצאת לדרך

ומותירים חותם בכל מקום שבו עוברים.

ויש שעושים מסע

בחירות.

לפעמים בחירות נכונות

ולפעמים פחות.

 

לפעמים הדרך פנויה

ולפעמים הדרך טעונה

טעונת דרכים.

 

אך לעתים רחוקות

לאנשים מסוימים,

מסוימים מאוד,

פתאום

ללא תמרור אזהרה

המסע נגדע

באמצע הדרך, תאונה.

 

והשאר עוצרים לרגע

קצר או ארוך

ובסופו תמיד מחליטים

להמשיך במסע

האישי והמשותף

בלעדיהם

אך לזכרם.

 

 

איכה ישבה בדד

תהילה ר'

באישון ליל סמיך מחשכה

לא שולטת בדפיקות ליבה

ואחיזתה בכרית מתהדקת

זיעה ניגרת ממצחה

למולה מרצדים זיכרונות

מימים שבהם עיניים זרות

הפכו את פרטיותה לרִיק

איך הצליחו להזיק

לעולמה הפנימי התמים

שראה ימים

טובים יותר

 

איך חיללו את הרצון לצנעה

שברו את קירות ליבה

וכשהיא נזכרת כיצד

מילאו את רגשותיה בפיח שחור

ופערו בתקוותה בור

היא נרעדת.

 

בין דמעה להתנשפות

כשנשימתה מתאזנת

וקור מזדחל במעלה זרועותיה

היא מבינה.

 

איכה ישבה בדד

כשלשונות אחרונות של אש

וצרחות אימה מהדהדות

בין קירותיה

עיצבונה ממלא את היכלה

ומעתה היא

מחוללת.

לא הותירו בה חלל אחד טהור

להתנחם בו

כליה מרוחים עתה בדם בניה

חומותיה הושחתו כליל

ובעינה זיכרון אימה

של טומאה צובאת על פתחה

מבקשת לפרק את קורת קדושתה האחרונה.

וכשפתיל עשן אחרון

מסתלסל מארון

הקודש

ומשער ניקנור עוד אפשר לראות את אחרון השבויים מובל לגלותו בזעקה

היא מבינה.

אלו הם תשעת הימים

שניתנו לה להתאבל

על חורבנה.

לבכות את העבר ולדמוע את הטוהר שאבד

ולרעוד מתוך כמיהה לשכינה, לשלווה שתשוב לשכון בתוכה.

 

 

 

 

כל המתאבל על ירושלים

יובל אזולאי 

נוטה היום, תפילת מנחה, "תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת". עולות בי מחשבות על הזכות להתאבל על ירושלים, על הזכות להרגיש בחסרונה, על הזכות להיות שוב בימים מיוחדים אלה.

כנראה אלו ימים המסוגלים לאבלות על בית קודשנו ותפארתנו, סגולה שאינה קיימת בעוצמות כאלה בשאר ימות השנה. ימים אשר טמון בהם כוח פנימי של חיבור עמוק אל מדרגת בית המקדש. כוח פנימי המתגלה דווקא בימים אלו, החושף בקרבנו פנימה את שייכותנו לבית המקדש ומאפשר לנו להרגיש את חסרונו. מתוך כל אלו יש בידנו בימים אלו להתאבל בליבנו.

ימים גדולים, ימים שהכוח שלהם עוד לא נחשף, ימים שבהם מופיעה עלינו כל שנה הארה עליונה שמתוכה אנו מתעלים להיות חשים בחיסרון וממילא רוצים אנו להתאבל. לקיים דיני אבלות מעשיים המבטאים את גודל צערנו בהילקח מאיתנו בית חיינו משוש כל הארץ. רוצים וחייבים. לא חיוב חיצוני של כפייה, לא חיוב הבא מן החוץ. חיוב פנימי הנובע מהקשר המיוחד אל בית קודשנו, אשר ממנו נובעים ומתפרצים ממילא מעשים המבטאים את תחושת החיסרון, את שייכותנו, את הרצון והכמיהה אל הקודש, את "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".

תחושת החיסרון באה ועולה: האפשר להסתפר או להתגלח בבין המצרים, שבהם כל רודפיה השיגוה? הייתכן לשמוע מוזיקה בשלושת השבועות, ואנו, איך נשיר את שיר ציון?

אנו מתקדמים אל היום הממשי שבו שבת משוש ליבנו, ותחושת החיסרון מתגברת: האפשר לאכול בשר ועוף בתשעת הימים? הייתכן להתענג משנכנס אב במקלחת מפנקת? ההנאות, הבילויים והיציאות שייכים בעת שממעטים בשמחה?

תחושת החיסרון הולכת ומתגברת עד כלות הנפש: מי יכול להכניס לפיו מאכל או משקה להחיות את נפשו ביום שבו נוטל כבוד מבית חיינו? איכה נוכל לשים מנעלים לרגלינו ביום שבו נפלה עטרת ראשינו? השייך לעסוק בהמשכת החיים באופן רגיל ביום שבו שבת מועד לכל חי ונהפך לאבל מחולנו?

כי רחק ממני מנחם משיב נפשי.

 

עשה חולך שבת

יעל לוין

עֲשֵׂה חֻלְּךָ שַׁבָּת

וּפַלֵּל בְּיוֹמָא דְּשִׁגְרָא כִּבְשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן

שֶׁבָּהּ חָמֵשׁ תְּפִלּוֹת.

קְנֵה לְךָ עֲרֵבִים טוֹבִים; כַּוָּנַת הַלֵּב וְחִתּוּךְ שְׂפָתַיִם מְדֻיָּק

שַׁחֵר לַעֲבֹד אֶת בּוֹרַאֲךָ בְּשִׂמְחָה

הוֹסֵף לְהִתְחַנֵּן, לִשְׁפֹּךְ לִבְּךָ וְלָשׁוּב אֵלָיו בֶּאֱמֶת.

הַנַּח לִסְפֵקוֹת וְהַאֲמֵן כִּי בְּכוֹחַ הַתְּפִלָּה לִפְעֹל –

פְּתַח לְךָ שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים.

 

 

כאב בלי מסננת

צבי שפירא

שלושת השבועות בפתח ותשעה באב מתקרב. איזה דיכאון. בלי מוזיקה, מקלחת וטיפת שמחה מגיעים אל היום שבו יושבים בבית הכנסת על דרגש בפנים חמורות ומקוננים על מר גורלנו. כמה צרות, כמה צער וכאב, כמה תלאות. סוחטים את כל העצב לעיסה אחת מלנכולית.

האם זו באמת התכלית של תשעה באב? לכל אחד יש ימים שבהם הוא שוקע בסבל ובתלאות, ולא נראה לי שיש עניין להכריז על יום מיוחד שמוקדש לכך בלי שום אפשרות להתעודד.

תשעה באב אינו יום של דיכאון. תשעה באב הוא יום שבו אנחנו מתרפקים על אהובינו בכאב ושואלים: איכה? איכה ישבה בדד? זה יום שבו הכאב מתפרץ בגולמיות ובלי כל מסננת.

ירדנו בפתאומיות לעולם מלא בבלבול וכאוס. אבודי צלילות הדעת, מובלים אחרי כוחות חזקים, לטוב ולרע. על אלה אני בוכייה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. והנה עכשיו הוא קרוב. היום אני יושבת בהיכלו ושוטחת את כל טענותיי.

ומה יש לי לומר? נכון. לא שמעתי בקולך. צדיק הוא השם כי פיהו מריתי. אבל איכה יעיב באפו ה' את בת ציון, השליך משמיים ארץ, תפארת ישראל? השליך אותי משמיים ארצה, אל עולם חשוך של שקר ומרמה. האיר לי באורות מנצנצים של חיי השעה. הכאיב לי בתלאות וייסורים.

ליל תשעה באב הוא הלילה שבו אני מהלכת בסמטאות ירושלים היפות שלי, הספוגות בדמי, לאור פנסים צהובים עמומים, לבושה בלויי סחבות, פרועת שיער, מאזינה לקולות הנוגים העולים מבתי הכנסת העתיקים. מתיישבת על הארץ וממררת בבכי. מתרפקת על האבנים העתיקות.

זכור השם מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. זה הזמן לפרוק את כל מה שיש על ליבנו. לזעוק על כל סבלותינו. להטיח. להתנקות מכל המרמור והטינה. לבכות. להכיל את הרגשות הקשים. לטוות תקוות חדשות לעתיד.

וכשהלילה מגיע אל קיצו והשמש מתחילה לזרוח ולנחם, כשראשי האנשים בבתי הכנסת כבר נשמטים מעייפות ומצער, כשגרוני כבר ניחר מזעקותיי ופי סדוק ויבש, בשארית כוחותיי אני לוחשת: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.