כותרות חמות :

חזרו אל הקן

מדורים :

חזרו אל הקן

חזרו אל הקן

בכל ארץ ישראל נותרו כמאתיים נשרים. החשמל, ההדברה והקדמה לא עושים טוב למלך העופות. ברשות הטבע והגנים שילבו כוחות עם כמה וכמה גופים רלוונטיים למיזם 'פורשים כנף': קצת מניפולציות רגשיות לנשרים, עוד כמה תהליכי התערבות זהירים, ולאט לאט יחזור דור חדש של גוזלים לשמי ארץ הקודש

בזמן שאנחנו מטיילים בארץ, מעלינו עפים נשרים. לא הרבה, אבל עפים. הנשר, מלך העופות, נמצא בסכנת הכחדה זה שנים רבות. נכון לסוף שנת 2021, אוכלוסיית הנשרים בישראל נאמדת במאתיים ושלושים נשרים בלבד.

דילול הנשרים בטבע נובע מהקושי שלהם לשרוד בעולם המודרני, בראש ובראשונה בשל הרעלות: חקלאים מפזרים רעל כדי להגן על חיות המשק מפני תנים, ומי שנפגעים לבסוף בשל אכילת נבלות התנים המורעלות הם הנשרים.

"מדינת ישראל צריכה להתחיל לחוקק חקיקה בנושא הרעלות ולאכוף אותה", אומר אוהד הצופה (60), אקולוג העופות של רשות הטבע והגנים, העוסק בהשבת העופות אל הטבע ובהגנה עליהם. "חוץ מהרעלות הנשרים סובלים לא פעם מתחשמלות, כי הם נתקעים בקווי מתח", אומר הצופה. "בשביל זה יש לנו כבר עשרים וחמש שנים פרויקט משותף עם חברת החשמל שבו מצפים את עמודי החשמל בשרוולי מיגון. אנחנו גם עושים מחקרים שיגלו כיצד למנוע התנגשות של נשרים בקווי מתח.

"גם הסכנה המרחפת על הנשרים מכלי טיס פתירה למדי. אנחנו עובדים עם חיל האוויר ופועלים למנוע התנגשויות כאלה, ומצליחים. אבל בצבא פקודה זאת פקודה, וקשה לנו יותר עם התעופה האזרחית, שקשה לאכיפה. אבל הכי קשה היא בעיית ההרעלות. החקלאים לא מבינים כמה נזק נעשה על ידי זה. הנשר הוא עוף מאוד פגיע. הוא מגיע לבגרות רק כשהוא בן ארבע, ויש לו בסך הכול גוזל אחד בשנה".

אוהד הצופה: "הנקודה המרכזית היא שצריך להפנים שלא נותרו לנשרים הרבה מקומות לקנן בהם מוגנים מהפרעות. עד שהם מוצאים מקום כזה, תנו להם שקט. לא סתם כתוב 'כנשר יעיר קינו'. ככה ה' שומר על עם ישראל"

 לאזרח הקטן יש מה לעשות?

"קודם כול לא לפזר רעל. אבל צריך חקיקה. הציבור עצמו לא יכול לעשות הרבה, רק להגביר מודעות. חשוב גם להקפיד שלא לרדת משבילים מסומנים, לא לגלוש לאן שאסור.

"תבין, בטבע פה זה לא כמו לכלוך שצריך לאסוף על חוף הים. רק מבקשים מבני אדם לא לגעת, לשמור על הטבע כשיוצאים אליו, זה הכול. בקיץ זה פחות בעייתי, כי הקינון של הנשרים מתחיל בחורף, וככה בעונה הזאת של הטיולים אין להם הפרעות. כשרואים גוזל לא להפריע לו. מאוד חשוב. בסוף הגוזל פורס כנפיים. לזכור: לא ללכת על שפת מצוקים. זה הנזק הכי גדול. כי אם הם מקננים שם, הגוזל מפחד, יוצא, נחשף לשמש, לקור, בא עורב ופוגע בו.

"הנקודה המרכזית היא שצריך להפנים שלא נותרו לנשרים הרבה מקומות לקנן בהם מוגנים מהפרעות. עד שהם מוצאים מקום כזה, תנו להם שקט. לא סתם כתוב 'כנשר יעיר קינו'. ככה ה' שומר על עם ישראל".

 

 

 

 

 

הפקדתי שומרים

שלל הבעיות שהנשרים נתקלים בהן בדרכם אל הרבייה הטבעית גרמו להם להיכחד מן הארץ. ואולם רשות הטבע והגנים עושה את כל המאמצים כדי לשמר אותם בעזרת צוותים שעושים עבודת טבע קדושה במיזם 'פורשים כנף'. בראש משמרי הטבע עומדים ומטיילים אוהד הצופה וגם יגאל מילר (66), הוותיק יותר. זקנו האפרפר-לבנבן יורד על פי מידותיו, וחיוכו ענק מלהכיל. "אני עוד מעט יוצא לפנסיה", הוא צוחק בדרך למנוחה קלה מהצלת עוד נשר מרוצה.

"עכשיו אנחנו בסוף עונת הגוזלים והפריחות שלהם אל הטבע, ומתכוננים לעונה הבאה. אנחנו חיים כמו בטבע. כל הזמן אנחנו סביב זה. זה מה שאשתי אומרת לי. גם כשנגמרת העונה מתכוננים לעונה הבאה", מחייך יגאל. "מכינים את הקן החדש לגוזלים הבאים".

יגאל מילר: "ברגע שהנשרים מטילים ביצים אנחנו מעבירים את הביצים לגן החיות התנ"כי או לחי בר כרמל. שם מדגירים את הביצים. בגלל שהביצה 'נעלמת', אחרי עשרים ומשהו יום הנשרים מטילים עוד ביצה, שנקראת ביצת מילואים. ככה זה, הנשר יכול להטיל ביצה אחת בלבד בשנה"

ההורים מגדלים

בשנת 1996 נוסד מיזם פורשים כנף, המשותף לרשות הטבע והגנים, לחברה להגנת הטבע ולחברת החשמל ונעשה בשיתוף גופים נוספים, ובהם רמת הנדיב, גן החיות התנ"כי בירושלים, הספארי ברמת גן, הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב ושמורות טבע נוספות בניהול רשות הטבע והגנים, ובהן שמורת גמלא וחי בר יטבתה.

במיזם מפותח גרעין רבייה המבוסס על החזקת עופות דורסים מאותו מין שאינם יכולים לשרוד בטבע בשל נכות, פציעה או סיבה אחרת, אך צאצאיהם יוכלו להשתחרר לטבע. הנשרים הללו מוחזקים בתנאים מבוקרים ואופטימליים לעידוד רבייה, וגוזליהם מוחזרים לטבע בסופו של תהליך מוצלח.

איך אתם עושים את זה בפועל?

"הנשרים חיים בזוגות. אנחנו לוקחים נשרים נכים או שיש להם בעיה של פחד מלעוף ושמים אותם בכלובים בכל מיני גני חיות. מדובר כלובים ענקיים של משהו כמו מאתיים מטר רבוע. זה לא משהו שיש לך בבית, נכון? היו לי פועלים שבנו את הכלובים, גם הם רצו כזה נוף.

"ברגע שהנשרים מטילים ביצים אנחנו מעבירים את הביצים לגן החיות התנ"כי או לחי בר כרמל. שם מדגירים את הביצים. בגלל שהביצה 'נעלמת', אחרי עשרים ומשהו יום הנשרים מטילים עוד ביצה, שנקראת ביצת מילואים. ככה זה, הנשר יכול להטיל ביצה אחת בלבד בשנה. אם קורה משהו לביצה, הם יכולים להביא בתוך עשרים ושניים יום עוד ביצה אחת, ביצת מילואים.

"גם את הביצה השנייה אנחנו לוקחים להם ומעבירים אותה לשמירה ולטיפול עד לבקיעת הביצה ויציאת הגוזל. שבעים וחמישה ימים בערך לוקח לביצה לבקוע. בינתיים במקום הביצה האמיתית שהנשרים הטילו אנחנו שמים להם ביצת דמי, ביצת גבס, כדי שימשיכו לדגור. ברגע שהגוזל בוקע אנחנו מחזירים אותו להורים כדי שיגדלו אותו בעצמם".

 למה לא להשאיר להם את הביצה ושתבקע להם מול העיניים?

"כי אתה לא יודע אם הביצה פורייה או לא ואם יש לגוזל שבתוך הביצה בעיה או לא. ככה אנחנו שומרים את הביצים ומביאים אותן למצב מיטבי של בקיעת גוזל. לפני הכול אנחנו בודקים אם הביצה פורייה, אחר כך שומרים על הביצה שלא תישבר. זה משהו שיכול לקרות רק בכלוב של הנשרים. אחרי הבקיעה אנחנו גם מטפלים בגוזל בשלב הראשוני, ורק לאחר מכן מכניסים אותו לכלוב של ההורים כדי שיטפלו בו".

אז נשאל הפוך: למה לא לגדל אותו בעצמכם?

"אחרי הכול בטבע תמיד עדיף שההורים יגדלו את הגוזל. זה הדבר הטבעי והכי טוב ובריא בשבילם. זה כמו אישה בהיריון בסיכון גבוה. מטפלים בה בשבע עיניים, אבל אין תחליף לאימא. אנחנו רואים את ההתפתחות של הגוזל, ולא תמיד מביאים את הגוזל להורים הביולוגיים שלו. קורה שיש זוג שיש להם ביצה לא פורייה, ומביאים להם גוזל שיצא מביצה אחרת".

הם זורמים עם זה גם אם זה לא הגוזל שלהם?

"ברור. מבחינה הורמונלית הם צמאים לגדל גוזל. גם אם תיתן להם תנין הם יגדלו אותו", צוחק יגאל, "זה כמו האימהות אצל בני האדם, כשיש להן תינוק כל הזמן הן שומרות על הילד שלא יהיה לו חם או קר מדי. גם האימהות אצל הנשרים פורסות כנפיים, מגינות, נותנות לגוזל לשתות מהרוק שלהן. הן רוצות לגדל ילדים. זה בטבע שלהן. תנועת הגוף מציגה התנהגות של שמירה על הגוזל למרות שהוא לא שלה.

"יש גם כל מיני אינסטינקטים, כמו שאישה שמיניקה, כשהיא שומעת קול של תינוק יוצא לה חלב. זה משהו בטבע. ככה פה. לפעמים אני משמיע קולות של בקיעת גוזל כדי לגרום להם להתכונן לקבלת גוזל חדש לגידול. זה חלק מהטבע להתרבות, והכול עונתי. ברגע שמתחילה עונת הרבייה הם מתחילים לבנות קן. בסוף דצמבר-ינואר הם מזדווגים והם יותר עצבניים, יש לוח זמנים קבועים".

ברוך הבא גוזל

אחרי שהגוזל החדש, הביולוגי או המאומץ, מוחזר, הוא יושב עם ההורים לזמן איכות של מאה ועשרים עד מאה ושישים יום. "בזמן הזה הוא יושב בקן ושני ההורים מאכילים אותו", מספר יגאל איך העסק עובד. "הנשרים אוכלי נבלות, הם לא צדים. הם אוכלים את הנבלה, מעכלים את האוכל קצת בכל מיני אנזימים, ומקיאים את זה לגוזל. צריך את שני ההורים לזה, כי אחד נשאר לשמור על הקן, ואחד הולך להביא מזון. נכון, כאן הם לא צריכים לשמור על הגוזל כי הם שמורים, אבל הטבע הזה של שני ההורים פועלים יחד למען הגוזל נשמר למרות שזה בכלוב".

אחרי שנתיים של זמן איכות בכלוב עם ההורים צוות פורשים כנף לוקח את הגוזל המגודל ושולח אותו לחיים משל עצמו בטבע. "אנחנו משחררים אותם, אך לא לפני שאנחנו שמים עליהם משדרי GPS כדי להמשיך ולשמור עליהם", מספר יגאל.

שיטת השימור הזאת דרך גרעיני הרבייה עובדת יפה?

"לשמחתנו כן. הגענו לתוצאות מאוד טובות בפרויקט. למשל, השרידות בטבע של נשרים בגמלא עמדה מזמן הטלת הביצה ועד הפריחה של הגוזל על שלושים אחוזים בסך הכול. זה נחשב נמוך. אנחנו מאוד רוצים להשיב את הנשרים לגמלא, אבל מתברר שעד שבאנו הם נעלמו כמעט כולם. לא מזמן שמנו שם ארבעה-חמישה נשרים, אבל במקומות שבהם עבדנו והתחלנו לשמור על הנשרים בזמן הצלחנו להגיע להישגים יפים של שימור. לדוגמה: שמונים עד תשעים אחוזי שימור מזמן הטלת הביצה ועד הפריחה של הגוזל בכרמל. הווי אומר: רוב הנשרים עוברים תהליך טבעי, הביצה בוקעת, הגוזל יוצא אל העולם. זה מדהים".

מה מצב הנשרים כעת?

"רוב הנשרים בצפון ירדו כמעט לגמרי. פעם היה בנחל דישון, בנחל עמוד, והיום אין. לעומת זאת בכרמל יש ארבעים נשרים, ובכל הצפון כארבעים וחמישה נשרים. כל היתר, מאה ושישים בערך, בדרום. בשאר המקומות בארץ כבר לא רואים אותם בכלל".

יגאל מילר: "גם האימהות אצל הנשרים פורסות כנפיים, מגינות, נותנות לגוזל לשתות מהרוק שלהן. הן רוצות לגדל ילדים. זה בטבע שלהן. תנועת הגוף מציגה התנהגות של שמירה על הגוזל למרות שהוא לא שלה. יש גם כל מיני אינסטינקטים"

לטבע יש רגליים

האם גוזל שעבר תהליך כזה בתוך כלוב יוכל בסופו של דבר להסתדר בטבע?

"אם גידלו את הגוזל ביד, הוא יוצא 'מוחתם'. אם לוקחים גוזל מהטבע ומגדלים אותו באופן ישיר, הוא חושב שהאדם הוא אבא או אימא שלו. ככה הוא לא מפחד, מבקש מזון מבני אדם וחושב שגם הוא בן אדם. כמו מוגלי, רק הפוך. מכיר את כל התוכים שאנשים נושאים על הכתף? מה שנקרא 'האכלת יד'? דפקו להם ת'ראש. הם לא יודעים מה הם. התוכים האלה אוהבים אנשים, אבל הזהות שלהם נמחקה.

"בגלל זה כל הגידול הידני נעשה בטכניקות מיוחדות: אנחנו לא נוגעים בהם ביד אלא במתקן מיוחד. הנשרים הגוזלים 'מדברים' עם נשרים שנמצאים לא רחוק מהם. אנחנו עושים את זה כדי שהם לא יגדלו במשפחה זרה ומלאכותית. ממש כמונו, גם אני אם הייתי גדל במשפחה דתית בווילנה, הייתי היום במאה שערים. מה שאתה סופג בילדות שלך זה מה שתהיה".

 

 

 

 

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן