הסוגיות הלא פתורות שעומדות בדרך למקדש השלישי

במוצאי השבת הקרובה, שבת פרשת דברים, יוציאו הגבאים את ספרי הקינות ממקומות המסתור שלהם ויסדרו אותם בגלוי על מדפי בית הכנסת, וסדר זה יעמוד בניגוד גמור למציאות המבולגנת שבה אנו חיים בהיעדר מקדש. שוב נפגוש את הדפים המצהיבים ואת המילים הכואבות שפגשנו גם בשנה שעברה וגם בזו שקדמה לה, 1,953 פעמים בערך, ושוב נזיל דמעות, אם נזכה.

כן, חזרנו לארץ ישראל, הקמנו מדינה, נטענו כרמים בהרי שומרון, נערים וזקנים כבר יושבים ברחובות ירושלים ורחובות העיר מלאים ילדים וילדות משחקים, אבל משהו עדיין חסר: הר בית ה' עדיין לא נכון בראש ההרים, ויהודים, שלא לדבר על גויים, אינם נוהרים אל הבית שאיננו.

מה מפריד בינינו ובין הבית? ומה הן הסוגיות ההלכתיות שעם ישראל צריך לפתור כדי לבנות את בית המקדש השלישי במקומו? החלטנו לצלול לעומק ולפגוש את הרבנים שהלכות מקדש וקודשיו הן חלק מהחיים שלהם כדי להבין איך הן יכולות להיות גם חלק מהחיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

הרב צבי שלוה: "כדי להתחיל בהקרבת הקורבנות לא צריך להקים מקדש, די במזבח. כך תכנן לעשות גם הרב צבי הירש קלישר, שהיה ממבשרי הציונות ורצה לחדש את העבודה באמצעות הקמת מזבח בלבד. כך היה גם בתחילת ימי בית שני, שבהם במשך שמונה עשרה שנים היה רק מזבח בהר הבית"

ציון? יש דורש לה

מתברר שבלא מעט ישיבות ובתי מדרש בארץ עוסקים כיום בלימוד הלכות המקדש וקודשיו. הנה רשימה חלקית: ישיבת ההסדר עתניאל, כולל תורת המדינה בישיבת בית אורות, ישיבת המקדש של הרב ישראל אריאל, כולל בית הבחירה בכרמי צור, בית מדרש זיכרון משה במעלה הזיתים, הכולל הגבוה בישיבת הר עציון. כל אלו במגזר הדתי-לאומי, ואליו אפשר לצרף גם את המגזר החרדי עם שלל ישיבות בריסק וישיבות חב"ד ברחבי הארץ שבהן מקדישים זמן ללימוד סדר קודשים והלכות בית הבחירה.

זה לא היה כך תמיד. לאחר חורבן בית המקדש השני וקץ עידן הקורבנות חלה תמורה דתית עמוקה בחיים היהודיים, והשינוי באורח החיים יצר גם שינוי במוקד של לימוד התורה. בימי המקדש עסקו חכמי ישראל בכל חלקי התורה, ואילו לאחר החורבן הלכו ונזנחו בהדרגה החלקים הלא מעשיים של התורה; תחילה נזנחו הלכות המצוות התלויות בארץ (סדר זרעים), ולאחר מכן גם הלכות המקדש והקורבנות (סדר קודשים וסדר טהרות), עד שבימיו של הרמב"ם, כאלף שנים לאחר חורבן המקדש, הוא יכול לומר שתחום הקורבנות "כבר אבד בעוונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם… ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון, והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים".

באלף השנים שלאחר מכן היו תקופות מסוימות של התעוררות רגעית לעיסוק בסדר קודשים, במקדש ובהלכות הקורבנות, למשל באיטליה של תחילת המאה השבע עשרה ובישיבות באירופה בימים שלפני השואה, אולם רוב הזמן נותר נושא המקדש רדום למדי. לומדי התורה העדיפו להתמקד בעיקר בלימוד המסכתות וההלכות הקשורות לאורח החיים היהודי המעשי (הגם שבקרב יהודי ארצות האסלאם היה מקובל ללמוד בציבור את כל סדרי המשנה, כולל סדר קודשים).

בימינו, עם החזרה לארץ ישראל ובפרט לאחר שחרור העיר העתיקה והר הבית במלחמת ששת הימים, הפך נושא המקדש למעשי ורלוונטי מאי-פעם, והדבר הביא לידי פריחה מחודשת של הלימוד. אלפיים שנה אחרי החורבן קמו רבנים ואברכים שהחליטו להקדיש את כל חייהם ללימודי המקדש בניסיון לפצח את החידה ששמה הקמת בית המקדש השלישי בימינו.

אחד מהם הוא הרב צבי שלוה, ראש בית מדרש בית הבחירה שבכרמי צור, שמוקדש ללימוד ולחקר של הלכות המקדש וקודשיו. בית המדרש הוקם לפני עשרים ושש שנים, בשנת תשנ"ו. "אני מאמין שנושא המקדש הוא נושא אקטואלי", מצהיר הרב שלוה, "וככל שנעסוק בו יותר ויותר, כך הוא יהיה אקטואלי יותר ויותר. הקב"ה מצפה שנתעניין בהקמת המקדש, כפי שאמר החפץ חיים, ומתוך כך הקב"ה גם יאפשר לנו את הקמת המקדש.

"העיסוק בהלכות שהן לא יומיומיות אלא מעין פסגה רוחנית מרומם מאוד. למדו כאן בכולל עשרות רבות של אברכים. רובם הגדול לא בא כדי ללמוד קודשים, אבל בפועל כולם גילו משיכה לנושא, שהלהיב ורומם אותם. מלבד זאת הלכות המקדש וקודשיו הן עדיין כמו מת מצווה שאיש אינו מטפל בו. רבי יהודה החסיד כתב ב'ספר חסידים': 'אהוב לך את המצווה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים… כגון שתראה שבני עירך לומדים סדר מועד וסדר נזיקין, ואתה תלמוד סדר קדשים'".

הרב צבי שלוה: "כבר ביום הראשון של העבודה במקדש יהיו עשרות שאלות חדשות שיצטרכו להכריע בהן, וצריך שיהיה מי שיעשה את זה. בלימוד שלנו אנחנו מכינים את הידע הרלוונטי לאותו גוף שיכריע, שלא צריך להיות סנהדרין, אבל צריך שתהיה לו הסכמה רחבה מגדולי הדור בני כל החוגים השונים".

בכולל של הרב שלוה יש שנים עשר אברכים, בני הציונות הדתית והמגזר החרדי, והם לומדים יחד מסכתות מסדר קודשים ומסדר מועד העוסקות בהלכות עבודת המקדש. מלבד זאת הכולל מוציא לאור פעמיים בשנה את הביטאון 'מעלין בקודש', העוסק בהלכות המקדש וקודשיו ובהלכות טהרה, ולאחרונה הוציא הכולל את הספר 'איה מקום כבודו: איתור מקום המקדש בימינו', העוסק בשאלת זיהוי מקום המקדש, סוגיה שהיא תנאי לחידוש עבודת הקורבנות ולהקמת בית המקדש השלישי.

"כדי להתחיל בהקרבת הקורבנות לא צריך להקים מקדש", מחדד הרב שלוה, "די במזבח. כך תכנן לעשות גם הרב צבי הירש קלישר, שהיה ממבשרי הציונות ורצה לחדש את העבודה באמצעות הקמת מזבח בלבד. כך היה גם בתחילת ימי בית שני, שבהם במשך שמונה עשרה שנים היה רק מזבח בהר הבית בגלל צרי יהודה, שמנעו את הקמת המקדש".

ובכל זאת, הסוגיה הראשונה שצריך לפתור כדי להקים את המזבח היא איתור מקומו המדויק: "בתקופת בית שני ידעו היכן היה המקדש לפי היסודות שנותרו מבית ראשון, אלא שהם לא ידעו היכן בדיוק היה המזבח, ולכן נזקקו לנביאים שיעידו להם על כך.

"בימינו לעומת זאת אפשר למצוא את מקום המזבח מתוך מקום קודש הקודשים, שכן הרמב"ם פסק פסיקה הלכתית שקושרת בין מקום קודש הקודשים למקום המזבח. וכך אף שאין לנו שום ממצא בשטח שמצביע על מקום המזבח, יש מידע על מקום קודש הקודשים, שהוא מקום כיפת הסלע, קובת אל-צח'רה. אלא שזיהוי קודש הקודשים עם הצח'רה טעון אישור של גדולי הדור.

"אבל גם אחרי שנאתר את מקום המזבח", מבהיר הרב שלוה, "יש עוד הרבה סוגיות הלכתיות שנצטרך להכריע בהן על כל צעד ושעל: גם שאלות מקרו, כמו שאלת ייחוס הכוהנים, שאלה שלעניות דעתי ההכרעה בה ברורה, ולא צריך כוהנים מיוחסים, וגם שאלות מיקרו, כמו השאלה מהי צורת הפסיעה המותרת לכוהנים בעזרה, אם הם חייבים ללכת עקב בצד אגודל, והשאלה איזה זן כבשים כשר להקרבה.

"כבר ביום הראשון של העבודה במקדש יהיו עשרות שאלות חדשות שיצטרכו להכריע בהן, וצריך שיהיה מי שיעשה את זה. בלימוד שלנו אנחנו מכינים את הידע הרלוונטי לאותו גוף שיכריע, שלא צריך להיות סנהדרין, אבל צריך שתהיה לו הסכמה רחבה מגדולי הדור בני כל החוגים השונים".

הרב צבי שלוה: "אין שום סיבה שאם אחד אומר הלל ביום העצמאות ואחד לא, הם לא יוכלו לשבת יחד כדי להכריע בשאלה אם הצח'רה היא אבן השתייה או לא"

יש דרך לגרום לדבר כזה לקרות?

"אצלנו בכולל יושבים יחד אברכים מזרמים שונים, ואני יודע על קשרים רבים בנושא המקדש שמתרקמים עם הציבור החרדי, כך שזה בהחלט אפשרי. בתשעה באב אנחנו מתאבלים על שיהודים לא יכלו לשבת יחד, ובאמת אין שום סיבה שאם אחד אומר הלל ביום העצמאות ואחד לא, הם לא יוכלו לשבת יחד כדי להכריע בשאלה אם הצח'רה היא אבן השתייה או לא. אני אופטימי וסבור שאפשר ליצור אחדות, כי בסופו של דבר כולם מבינים על מה נחרב הבית השני וכולם גם יודעים מה התיקון".

ומה עושים בכיפת הסלע?

"כיפת הסלע נבנתה כדי לשמור על האבן הקדושה עד שיהיה אפשר לבנות עליה את בית המקדש. נאמר להם תודה רבה על ששמרו על האבן במאות השנים האחרונות, ולאחר מכן בצורה יפה, עדינה ומכובדת נוריד את הכיפה. גם בזה אני אופטימי. אני חושב שברגע שהערבים יבינו שהמקדש הוא לא אינטרס לאומי יהודי אלא ברכה לעולם כולו, הם ישמחו בזה וידחפו להקמת המקדש.

"הר בית ה' הוא מרכז עולמי שיש בו שותפות גם לגויים. בני כל העמים יוכלו להיכנס להר הבית ולשלוח קורבנות. ברגע שיוקם צינור השפע הזה, שמחבר בין העולם ובין הקב"ה, השפע יזלוג גם לשאר האומות. אבל כדי שהגויים ידעו את זה אנחנו צריכים לדעת את זה קודם, וכל עוד אנחנו בעצמנו לא מכירים בזה, אין סיכוי שהגויים יכירו בזה".

הרב צבי שלוה: "אני חושב שברגע שהערבים יבינו שהמקדש הוא לא אינטרס לאומי יהודי אלא ברכה לעולם כולו, הם ישמחו בזה וידחפו להקמת המקדש. ברגע שיוקם צינור השפע הזה, שמחבר בין העולם ובין הקב"ה, השפע יזלוג גם לשאר האומות. אבל כדי שהגויים ידעו את זה אנחנו צריכים לדעת את זה קודם"

"אני עצמי התנסיתי בקבלת דם של פרה ביד ממש"

"יש סיכוי טוב שחפירה ארכאולוגית יסודית בהר הבית תיתן לנו את כל התשובות על השאלה היכן מקום המזבח", מפתיע הרב עזריה אריאל, ראש המכון התורני בית הבחירה ור"ם בישיבת המקדש, "אלא שלצערנו שום חופר יהודי לא נעץ את המעדר שלו באדמת הר הבית. אילו זה היה קורה, היינו פותרים המון שאלות. מספיק שימצאו שרידי שני קירות מקבילים של העזרה, ונוכל להגדיר במדויק את אורך האמה, לדעת גם היכן נמצאים שאר חלקי המקדש ולאתר בדיוק את מקום המזבח. תן לי את הר הבית פנוי לשעה, ונוכל להשיג בעז"ה מידע שישפוך אור על המון שאלות שיש לנו היום".

סוגיות מעשיות כמו זיהוי מקום המזבח, מציאת האבנים המתאימות לבנייתו, זהות הכוהנים הכשרים לעבודה ואחרות יפתרו בקלות יחסית, טוען הרב אריאל, אחרי שתיפתר הסוגיה העיקרית שמעכבת את בניית המקדש, הרתיעה הנפשית: "יש מחסום פסיכולוגי בינינו ובין הקורבנות. זה עולם לא מוכר לנו, שחווינו בפעם האחרונה לפני אלפיים שנה. את המחסום הזה צריך לפרוץ, ואני מאמין שכשנפרוץ אותו גם נמצא פתרון לכל השאלות האחרות – הפוליטיות, הרוחניות וההלכתיות – שעם כל השוני ביניהן, תלויות במידה רבה בשאלה הפסיכולוגית.

"ברגע שאנשים יראו מול העיניים משהו מוחשי", הוא משוכנע, "הם יצלחו את המשוכה הזו. ברגע שנתחיל, אנשים יתרגלו. אני עצמי התנסיתי בקבלת דם של פרה ביד ממש, כי בניגוד לשאר הקורבנות, את דם הפרה האדומה לא מקבלים בכלי אלא ביד. אני אומנם לא כוהן, אבל תרגלנו את זה משום שהיה לי חשוב להבין את התהליך, וקיבלתי את דם הפרה בידי.

"חשבתי שאני אתעלף, אבל בפועל הכול היה בסדר. הרבה פעמים החששות שלנו הם חששות דמיוניים שהמציאות פותרת. צריך לדבר על המקדש בטבעיות, כדבר מובן מאליו. רואים את זה קורה בדורנו: היום ילדים נקראים בשמות כמו דביר ומוריה, והילדים מברכים זה את זה: 'שתזכה לעלות לרגל' או 'שתזכה להיות כוהן גדול'. זה חלק מתהליך שבו מנרמלים את המקדש, שהוא המפתח לדעתי להפיכת המקדש לחלק מהדיבור והחשיבה הרגילים שלנו. זה מה שימֵס את רוב ההתנגדות".

אבל גם אחרי שהציבור הדתי עצמו יקבל את הקמת המקדש כדבר ריאלי, עדיין תיוותר סוגיה מרכזית לא פתורה: השאלה הפוליטית, שהרב עזריה אריאל רואה בה שאלה עמוקה יותר: "כשני מיליון אזרחי מדינת ישראל יציינו בתשעה באב הקרוב את חורבן המקדש. אלו אנשים שעקרונית רוצים מקדש. אבל לצידם יש עוד חמישה מיליון שהם פחות בעניין. האם המיעוט שרוצה מקדש פטור ממצוות הקמת המקדש בגלל הרוב שמתנגד? הלכתית נראה שלא, אבל מעשית כן.

"לא לחינם הקב"ה גלגל את זה שהר הבית יהיה בלב הסכסוך היהודי-מוסלמי. על כורחנו אנחנו זקוקים לאישור הממשלה, והוא יבוא רק מתוך רצון עז של עם ישראל ולא מתוך מעשים של יחידים. אילו היה הר הבית הר טרשים קירח בנגב, והממשלה הייתה אומרת: 'תעשו מה שאתם רוצים, לא אכפת לנו', היה אפשר להקים את המקדש על ידי יחידים, כי מבחינה הלכתית גרידא, יחיד יכול לבנות מזבח לבדו ולהקריב שם קורבן מכספי הציבור, אבל מבחינה רוחנית זה כנראה היה חסר ערך".

בישיבת המקדש כחמישה עשר תלמידים לומדים בבלי פסחים, יומא, חגיגה ושקלים במתכונת ישיבתית קלסית: "התפקיד שלנו הוא להכין את הכלים המעשיים, כי הא בהא תליא, ברגע שתהיה יותר דרישה מהציבור והדיון יהפוך מעשי, הדבר יביא להקמה של גוף רבני שתפקידו יהיה להכריע במחלוקות ההלכתיות.

"בשנים האחרונות יש פריחה עצומה בכתיבה בתחום של קודשים וטהרות, אבל לרוב חסרה הכרעה הלכתית, וחסרה גם חשיבה על בעיות מעשיות שצפויות לעלות מהשטח. לכן אנחנו זקוקים לגוף שיכריע. אם כל רב ישב בביתו וינסה להכריע בשאלות ההלכתיות של המקדש, שהן שאלות לאומיות, כל אחד יאמר לעצמו: 'מי אני ומה אני', אבל אם נְכנס פורום שידע שבידיו האחריות והסמכות, יש סיכוי טוב מאוד שהפורום הזה יצליח להגיע להסכמה. עכשיו רק צריך ליצור את אותו פורום".

הרב עזריה אריאל: "שום חופר יהודי לא נעץ את המעדר שלו באדמת הר הבית. אילו זה היה קורה, היינו פותרים המון שאלות. מספיק שימצאו שרידי שני קירות מקבילים של העזרה, ונוכל להגדיר במדויק את אורך האמה, לדעת גם היכן נמצאים שאר חלקי המקדש ולאתר בדיוק את מקום המזבח. תן לי את הר הבית פנוי לשעה, ונוכל להשיג בעז"ה מידע שישפוך אור על המון שאלות שיש לנו היום"

ללמוד בהר הבית על הר הבית

כולל דרישת ציון, מבית ישיבת הר הבית, שבראשו עומד הרב אלישע וולפסון, מתייחד בקיום לימודי המקדש במקום הכי קרוב למקדש: בהר הבית עצמו. "הכולל לא גדול", מודה הרב וולפסון, "אבל יש בו אברכים ממנעד רחב של מגזרים: חסידי ברסלב, ליטאים ודתיים-לאומיים.

"האברכים מתפללים שחרית בהר הבית, בלי תפילין ובלי סידורים", מתאר הרב, "אבל יש חזרת הש"ץ ויש קדושה בקול. אלו דברים שלא היו בעבר וקרו בזכות הקביעות וההתמדה של העלייה להר. לאחר התפילה לומדים דף יומי. אף שלא מאפשרים לנו להעלות ספרים, אנחנו מכניסים דפי מקורות ולומדים בהר שיעור רציני בסוגיות של הר הבית והמקדש, והשיעור גם משודר ביוטיוב. אחר כך, כשההר נסגר, יורדים ללמוד בכולל הלכה לרבנות בעיר העתיקה, ובצהריים עולים שוב לתפילת מנחה.

"מתוך העיסוק מתעורר הרצון ומתעורר הלב", אומר הרב וולפסון, "כולנו חולמים, מתפללים ומצפים לבניין בית המקדש, זו משאת כל הדורות. אלפי שנים חיכינו לזה, ואיכשהו דווקא כשהגענו לארץ ישראל ולמקום המקדש נתקפנו פחד שמשתק אותנו כבר יותר מחמישים שנה ומונע מאיתנו להגשים את החלום שלנו. עדיין צריך לשכנע אותנו שהגיע זמן הגאולה".

הרב עזריה אריאל: "יש מחסום פסיכולוגי בינינו ובין הקורבנות. זה עולם לא מוכר לנו, שחווינו בפעם האחרונה לפני אלפיים שנה. את המחסום הזה צריך לפרוץ, ואני מאמין שכשנפרוץ אותו גם נמצא פתרון לכל השאלות האחרות – הפוליטיות, הרוחניות וההלכתיות – שעם כל השוני ביניהן, תלויות במידה רבה בשאלה הפסיכולוגית. קיבלתי את דם הפרה בידי. חשבתי שאני אתעלף, אבל בפועל הכול היה בסדר. הרבה פעמים החששות שלנו הם חששות דמיוניים שהמציאות פותרת. צריך לדבר על המקדש בטבעיות, כדבר מובן מאליו"

ומה הסוגיות המעשיות והתאורטיות שמפרידות בינינו ובין בניית המקדש?

"זו שאלה גדולה מאוד. נתחיל מזה שלא צריך נבואה. יש תשובה של הרב קוק, שכותב שאם נזכה, נוכל לבנות את המקדש עוד לפני שיהיו נבואה וניסים. מה שכן צריך זה לכל הפחות מזבח שעומד במקומו המדויק, ובפשטות לא צריך נביא כדי למקם את המזבח במקומו. יש דיון אם אפשר לסמוך על אבן השתייה, אבל זה ניתן לפתרון ולהכרעה.

"סוגיה נוספת היא הסוגיה של בניית המקדש בטומאה. כיום כולנו טמאי מתים, והכלל הוא שטומאה דחויה בציבור ומותר לבנות את המקדש בטומאה, אלא שגם כאן יש מחלוקת, כי יש מי שסובר שצריך ציץ של כוהן גדול.

"הסוגיה הבאה היא שאלת הכוהנים: האם אפשר לסמוך על כל אדם שאומר שהוא כוהן? יש מחלוקת בזה, וגם כאן מקובל שאפשר לסמוך על חזקת כהונה ללא כתב ייחוס. יש גם שאלות בנוגע לפרטי בגדי כהונה ולזיהוי התכלת, וגם הן ניתנות לפתרון. למעשה, בכל אחת מהסוגיות יש מי שמתירים ויש שמחמירים, ולכן מה שצריך באמת זו אחדות בין הרבנים כדי שיהיה אפשר להכריע במחלוקות הלכה למעשה.

"עד כמה שכואב לומר את זה, זו אולי הנקודה הכי מורכבת בנושא. לשמחתנו, ירושלים עושה את כולם חברים, ולכן אם נרצה באמת לקיים את מצוות בניית המקדש ולהוציא אותה לפועל, תהיה סייעתא דשמיא, ונצליח".

הרב אלישע וולפסון: "לא צריך נבואה. יש תשובה של הרב קוק, שכותב שאם נזכה, נוכל לבנות את המקדש עוד לפני שיהיו נבואה וניסים. מה שכן צריך זה לכל הפחות מזבח שעומד במקומו המדויק, ובפשטות לא צריך נביא כדי למקם את המזבח במקומו"

ומה עושים במבנים האסלאמיים שעל ההר?

"נעביר אותם למקום הראוי בכבוד הראוי. העולם הערבי כבר יסתדר עם זה. 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ברגע שנשדר להם שהם שהתבלבלו, שזה לא המקום שלהם אלא של הקב"ה, ש'ברצונו נטלה מכם ונתנה לנו', גם הם יבינו. יש שם אנשי מלחמה, ובהם נצטרך להילחם, ויש גם שיבינו מעצמם שזה לא המקום שלהם ושהר הבית הוא המקום של עם ישראל".

יֵרֵד מהשמיים או ייבנה בידי אדם, בית המקדש השלישי עתיד להציב בפנינו שלל אתגרים – מדיניים, חברתיים וגם הלכתיים – השאלה היחידה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אם אנחנו מוכנים להתמודד איתם באומץ או מעדיפים לעשות את מה שהתרגלנו אליו אלפיים שנות גלות: לכופף את הראש. התשובה בידינו.