1.
רובכם ודאי לא שמעתם על קורט רוטשילד שנפטר השבוע בגיל 101, אבל סביר להניח שרובכם הושפעתם ממנו איכשהו. הוא המנוע מאחורי אינספור מפעלים בעולם היהודי – מתנועת המזרחי שהוא היה הנשיא שלה, דרך ארגון יד שרה, המרכז הרפואי שערי צדק, עד אוניברסיטת בר אילן, שלא לדבר על חינוך יהודי בתפוצות, על העזרה ליהודי חבר העמים, על הדאגה למפוני גוש קטיף, על הקמת יישובים בפריפריה ועוד ועוד. הנה כמה דברים שלמדתי ממנו:
- מה אתה עושה עם הכסף שלך? רוטשילד נולד בגרמניה. במלחמת העולם השנייה הוא גורש ונכלא לשנה וחצי ואז התגלגל לקנדה. הוא הקים משפחה ועשה חיל בעסקים, בחברת בנייה שהקים. אבל כאדם עשיר, את רוב האנרגייה והכסף שלו הוא השקיע בצדקה. קשה לאמוד כמה מיליוני דולרים הוא תרם מכספו, או התרים מכספם של אחרים, עבור ישראל. "הדבר הכי חשוב לי הוא המשכיות יהודית", הוא אמר שוב ושוב.
- הקרדיט הוא לא העיקר. לא שמעתם עליו בתקשורת יומם ולילה, כי לא חייבים לפרסם כדי לעשות. בימים של בחירות חמישיות, כשכל אחד רוצה להיות מנהיג, רוטשילד הוא תזכורת לכך שמנהיגות היא לא רק פוליטית. האיש עשה למען העם היהודי יותר מהרבה 'מנהיגים' שעליהם מדברים ללא הפסקה.
- עד היום האחרון. זכיתי להנחות מסיבת יום הולדת שלו לפני כמה שנים, אחרי שעלה ארצה עם רעייתו בגיל מבוגר. כל הדוברים ציינו את העובדה שאדם בן כמעט מאה מגיע למשרד שלו במרכז ירושלים מדי בוקר כדי לעבוד. בתקופה האחרונה הוא נחלש, אבל ברחובותיה של ירושלים רבים ראו אותו יוצא מדי ערב, לאט לאט, לשיעור תורה. גם אחרי מאה שלמה של עשייה ובנייה בלתי פוסקת, היה לו עוד מה ללמוד כתלמיד צעיר.
2.
פרשת השבוע, פרשת מטות, מתחילה בדרישה ישירה וברורה לאדם: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".
הפרשה עוסקת באדם שנודר נדר, אבל פרשנינו מסבירים שיש פה קריאה לכולנו להתייחס ברצינות לדיבורים שיוצאים מהפה שלנו. מה זה "לא יחל דברו"? רש"י מסביר: "לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".
איזו הגדרה מרתקת: ממש כמו שיש חילול שבת, יש גם חילול דיבור. אדם יכול לחלל את הדיבור שלו, כשהוא לא עושה מה שאמר.
אנחנו יכולים להבטיח דברים לילדים ואז לשכוח מזה, או להגיד לעצמנו ולאחרים כל מיני דברים בלי שום כיסוי.
רגע לפני הכניסה לארץ משה רבנו מזכיר לנו לבנות תרבות שבה מילה היא מילה. לא לחלל את הדיבור שלנו.
3.
איך להיכשל?
זה עידן שבו כמעט כולם משדרים הצלחות. קמים בבוקר ומקדמים מותג ושמו 'אני'. הפיד באינסטגרם מזיע מרוב פילטרים, מאכלים מדהימים, בילויים נוצצים, ילדים חגיגיים, בני זוג אהובים. כולם תמיד עובדים על הדבר הגדול הבא, מבשלים לכם משהו מעניין, מוכרים לך את עצמם או את המוצר שלהם. רבי נחמן מברסלב אמר שכולנו קבצנים. יש קבצנים לכסף, יש קבצנים לאהבה ולתשומת לב.
פרשת פנחס שקראנו בשבוע שעבר מספרת שמשה רבנו לא ייכנס לארץ ישראל. המנהיג שלנו עלה על בימת ההיסטוריה לא כווינר, אלא כאדם כבד פה וכבד לשון. גם כעת הוא נפרד מאיתנו לא ב'הפי אנד' סוחף, אלא בהחמצה מהדהדת: הוא הוציא את העם ממצרים, אבל הם ייכנסו לארץ ישראל בלעדיו.
משה רבנו הופך לסמל של 'כמעט'. העמידה על הר נבו, מנגד, כשהוא רק רואה את הארץ, מלווה אותנו אלפי שנים. רחל המשוררת כתבה: "בְּכָל צִפִּיָּה, יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".
אבל מה עושים כשלא מצליחים להגשים חלום? קודם כול, משה רבנו מתפלל. הוא מבקש, מתחנן, מפציר. אחר כך, הוא מקבל 'פרס ניחומים'. הוא זוכה לראות את הארץ, אבל לא להיכנס. גם קצת זה טוב.
ולבסוף הוא מלמד אותנו עוד לקח – כשהמציאות לא מתיישרת עם רצונותיך, אתה לא שובר את הכלים. אתה מנסה לעשות את הכי טוב במצב הקיים. בשעותיו האחרונות הוא מבקש מאלוקים למנות לעם מנהיג מתאים, איש רוח ומעש, שיוביל אותם מעתה. זה מה שמטריד אותו.
והתורה, בכנות ובשקיפות שלה, לא מתארת רק הצלחות אלא מלמדת אותנו איך להיכשל. היא מתארת איך אפילו משה רבנו אינו מושלם, ואיך הוא נשאר שם, על הר נבו. גם בכך – משה הוא רבנו.
4.
יובל דיין לא לחצה את ידו של ג'ו ביידן בסוף הופעה, מסיבות דתיות, והכותרות רבות. הנה משהו שכתבתי לה באותו היום:
"ואו, את גיבורת היום. עושה קצת סדר במחשבות שלי:
אז הרוב יריעו וירימו ויחמיאו לך על 'קידוש השם מטורףףףף' שעשית. וחלק יגידו שאת צבועה כי רגע קודם שרת מולו עם זמר, ומה עם דרך ארץ והלבנת פנים. ובעיקר – יהיו מלא בדיחות שנונות עליך (כבר ראיתי כמה).
אז קודם כול, מזכירה לך שבכל יום יש 'סערת רשת' אחרת, מחר זה ייעלם. אם את סובלת – זה עוד רגע נגמר. וגם אם כיף לך – גם אז תזכרי שזה עוד רגע נגמר. מחר ימצאו משהו מגניב אחר להתעסק בו.
אבל מעבר לוויראליות החולפת, הזמנית, זכית להעביר פה מסר נצחי. יש מונח כזה בתורת החסידות – 'רשימו'. מעשים משאירים רושם בעולם, ואת השארת רושם של נאמנות.
הכי נחמד להיות נחמד. לתרום הכנסות של הופעה ולקבל מיליון לייקים. או אפילו להדליק נרות שבת ולספר כמה כיף זה 'יממה בלי סלולרי'. הכול נכון, ואני הרי מכירה אותך, את מה־זה מעדיפה להיות בסדר עם כולם. אבל אי אפשר כל החיים לפעול רק לפי מה שנחמד. זכותו וחובתו של אדם לשמור ולהקפיד על מה שחשוב ויקר לו. הוכחת אתמול שגם כשזה נגד המתיקות היובל־דיינית – יש לך עקרונות שגם נשיא ארצות הברית לא ישנה. כל הכבוד, ראשי ממשלות לפעמים לא עומדים בלחץ של נשיא ארצות הברית…
אה, ובסוף בסוף, אין פה שום 'תקרית'. את הרי אפילו ביקשת מראש להודיע על כך לאמריקאים, בשיא הנימוס. אבל עכשיו כל המגיבים – כולל אני! – שממהרים לכתוב את האג'נדה שלהם ונעלבים בשם 'הפגיעה בביידן', לא שמים לב שיש פה בסך הכול רגע קטן, חינני ואנושי, שכל המשתתפים בו יצאו ממנו בחיוך. עד שהרשתות החלו לפעול…
לוחצת את ידך מרחוק. וגם חיבוק. שבת שלום".
5.
בימים אלה ציינו 279 שנים לפטירת רבי חיים בן עטר, המכונה 'האור החיים' הקדוש – רב, מנהיג, פרשן, מקובל. הנה 5 עובדות עליו:
- רבי חיים בן עטר נולד בעיר סאלי שבמרוקו למשפחה של מגורשי ספרד. פירוש השם 'עטר' הוא בושם, והוא אכן בישם את העולם היהודי כולו בתורתו.
- הוא חי במרוקו בתקופה סוערת של רדיפות כלפי יהודים. באחד מספריו הוא מסביר שיש חוסר סימטריה בספר – לפעמים הפירושים ארוכים ולפעמים קצרים, בגלל המהומות שלא אפשרו לו להתרכז.
- בגיל 43 יצא רבי חיים ממרוקו, דרך איטליה ואלג'יר, לארץ ישראל. הוא לא רק עלה לארץ, אלא גם עודד את הציבור להצטרף אליו. לנמל עכו הוא הגיע עם חבורה של כ־30 תלמידים ובני משפחותיהם והקים ישיבה בירושלים, שבה למדו גם את תורת הנסתר. הוא נפטר בגיל 47 ונקבר בהר הזיתים. קברו הפך אתר עלייה לרגל. במלחמת העולם השנייה נערכה שם תפילה מפורסמת, כשעלה חשש שהצבא הגרמני יגיע עד ארץ ישראל.
- רבי חיים קרוי על שם פירושו המפורסם של התורה – הספר 'אור החיים'. הספר התקבל בכל קהילות ישראל, וכך חכם ספרדי הפך לנערץ גם בפולין ובאוקראינה.
- והנה רק משפט אחד מתורתו: "אם היו בני האדם מרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה… כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
6.
מנהיג המעצמה החזקה בעולם פגש בשבוע שעבר שתיים מהנשים החזקות בעולם. לא מדובר עליהן אישית, אלא על דור ניצולי השואה, על המסר, על הרוח.
זה לא היה כתוב בפרוטוקול, אבל במהלך הביקור ביד ושם – בעוד ראשי המדינה מחכים לו – הוא התכופף והתעכב לשיחה משמעותית עם רינה קווינט וגיטה סיקוביץ.
"המפגש הזה היה כמו התגשמות של נבואה", אמרה גיטה.
גיטה, ניצולת אושוויץ ומחנות נוספים, הלכה ברגל 600 קילומטרים כדי להינצל. אחרי המלחמה היא בנתה את חייה בארצות הברית. לימודיה נקטעו בגיל 12 בגלל השואה, אבל בגיל 56 היא סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה. היא עלתה ארצה, ועד היום היא מטפלת כפסיכולוגית בניצולים ומלווה משלחות לפולין, בעברית ובאנגלית.
רינה נולדה בעיר פיוטריקוב והגיעה למחנה ברגן בלזן. זה בדיוק המסלול של סבתא שלי, סבתא עדה רוזנשטראוך ז"ל. בגיל עשר, אחרי שכל משפחתה הושמדה, רינה נותרה לבד, התגלגלה לארצות הברית ואומצה על ידי זוג יהודי. לפני כארבעים שנה היא עלתה לארץ עם בעלה וארבעת ילדיהם, ומאז הדריכה אלפי אנשים ביד ושם. "בכל יום מחדש אני מקבלת הזדמנות לעזור לאנשים לחיות חיים יהודיים מלאים", היא אמרה. "העובדה ששרדתי היא זכות גדולה, אבל יש בצידה גם חובה גדולה ואחריות גדולה".
ואני נזכרתי בפעם הקודמת שבה ביידן כרע ברך לפני אישה יהודייה: רבקה רביץ, ראש הסגל של הנשיא לשעבר ריבלין, אם ל־12. גם אז הוא ביקש לשמוע את הסיפור המשפחתי של פליטים מאירופה שהקימו משפחה לתפארת.
היו עוד כותרות בביקור הזה, עלו נושאים רבים שיש סביבם מחלוקת, אבל במובן מסוים זה רגע השיא. כי מעבר לשאלה מי יחכה לביידן ליד המטוס ומי ילחץ לו את היד – השאלה היא לפני מי הוא כורע ברך. ואתמול אחר הצהריים הוא כרע ברך לפני הסיפור שלנו.
