הימין והשמאל עדיין מתכתשים רק כי עוד לא נחשפה דייה המציאות מדינת ישראל הולכת לקראתה בצעדי ענק.
הרי רובנו הפסקנו להתווכח עם העובדה שהמציאות הפוליטית-משפטית של מדינת ישראל סללה את הדרך לאפשרות הריאלית שמנסור עבאס יכול להיות שר בכיר במדינת ישראל. אנחנו עדיין מתווכחים אם הוא ערבי טוב או ערבי רע. אבל זה הוויכוח הקטן. כי אם הוא יכול להיות שר במדינה היהודית, אין שום סיבה שהוא יהיה שם לבד. מלפני שנה אין שום כרטיס 'אין כניסה' לערבי – טוב או רע – לתוך השלטון הישראלי.
אם הסכמנו שמנסור עבאס – כאייקון, לאו דווקא האיש הספציפי – יכול להיות שר ככל השרים בממשלה, למעשה הסכמנו כולנו, בשתיקה כמובן, שהמדינה היהודית שהקמנו כאן לפני 74 שנים מפורקת בפוטנציאל. טכנית, פרוצדורלית ודמוקרטית הדרך לשלטון הערבים במדינה ישראל סלולה.
כיום אין למעשה שום מניעה ששרים בכירים בממשלה יהיו ערבים. השמאל וגם חלק מהימין לא יודעים לענות לעצמם תשובה טובה מספיק למה לא. למעשה מה שבלם את זה עד היום הוא העיקשות של הערבים שלא להיות פרגמטיים ולדבוק בעקרונותיהם. אבל מנסור עבאס הוכיח שפרגמטיזם אינו מילה גסה גם לאנשי אסלאם. להפך, זאת דרך נהדרת להתקדם בשליטה במדינה היהודית. כן, הוא כמובן ממשיך לדבר רק על דאגה למגזר הערבי.
צריך לומר בהגינות שהסיפור הזה של ערבים בשלטון ממתין לבירור כבר קום המדינה, והממשלה הנוראית האחרונה רק שמה את זה על השולחן. יש סיבות טובות להסכים עם הרצון לתת לערבים ייצוג פרלמנטרי בכנסת כדי לקדם את הצרכים האזרחיים שלהם, אבל לאורך כל השנים עשינו את זה בהדחקת החשש שזה יזלוג למקומות של לקיחת השלטון לידיהם. עכשיו זה על השולחן. איך אומרים ברחוב כבר מזמן? הערבים משתלטים על המדינה. לא כותבים משפטים כאלה במאמרי מערכת, אבל זאת המציאות שהדחקנו.
בזמן שהתקוטטנו בין ימין ושמאל צמח לו בצל שלטון ערבי. כשהתמונה הזאת תתבהר תשתנה המפה הפוליטית, אלא שאז כבר נהיה במצב פרלמנטרי מאוד לא פשוט.
אם הסכמנו שמנסור עבאס – כאייקון, לאו דווקא האיש הספציפי – יכול להיות שר ככל השרים בממשלה, למעשה הסכמנו כולנו, בשתיקה כמובן, שהמדינה היהודית שהקמנו כאן לפני 74 שנים מפורקת בפוטנציאל. טכנית, פרוצדורלית ודמוקרטית הדרך לשלטון הערבים במדינה ישראל סלולה
השמאל הקיצוני יהיה חייב לגייס את הערבים
אפשר להאמין לרוב המכריע של השמאל שהוא עדיין מעוניין במדינה יהודית. אבל כל עוד בתודעה הוא מחויב לדמוקרטיה לפני היהדות, הוא שם את עצמו במלכוד בלתי אפשרי שבהכרח יביא אותו למצב שהוא יצטרך כאן את הערבים לעזרתו. השמאל רצה מאוד לשלוט כאן בלי ערבים, אבל כשהוא מגלה שהשלטון נשמט מידיו כבר שנים, זה לא בשליטתו. סוג של תמות נפשי עם פלשתים, אבל בלית ברירה. בסחרחורת שבה הוא נתון הוא נאלץ להשמיד את המפעל הציוני-יהודי שהוא הקים.
אם נפתלי בנט זיהה שהשלטון שלו תלוי בערבים, הרי שהשמאל הפנים את זה כבר מזמן: הערבים הם המפתח של השמאל להגיע לשלטון. ממש כמו שבימין יש מי שעובדים קשה כדי להביא לקלפיות את הימנים שהתייאשו, יש בשמאל בימים אלה ריכוז מאמץ להביא את הערבים אל הקלפיות. תראו על זה כתבה בעיתון שביעי, עמיתנו, בשבוע הבא.
וכאן מגיעה הנקודה החשובה בסיפור הזה. כל זה לא נכתב כדי להכפיש את השמאל אלא בדיוק הפוך, כדי שנקלוט שהמלחמה היא כבר לא בין ימין ושמאל. המוני אנשי מרכז-שמאל עדיין משוכנעים שהם נלחמים בימין, רק כי הם עוד לא רואים בעיניהם את מנסור עבאס וחבריו מכהנים בתפקידים הכי בכירים במדינת ישראל. והימין עוד לא מבין שהוא לא נאבק בשמאל אלא שתפקידו הוא בעיקר להציל את השמאל מהכללים שאליהם הוא ובתי המשפט כבלו את עצמם.
ולכן, כדי שלא להגיע לתסריט הבהלה שבו נגלה שיש כאן מדינה עם שלטון ערבי ונתעורר בשלב קשה עד מסוכן ברמה הקיומית, צריך שיקרו שלושה דברים.
צריך להפסיק את תהליך ההדחקה ולהפנים שהתסריט הבא אחרי ממשלת כל אזרחיה בזעיר אנפין שחווינו השנה הוא שרים ערבים בתפקידים בכירים בממשלה. ולכן המאבק הוא מחנה היהודים מול הערבים. נכון שבמחנה הערבים יש גם יהודים שנמצאים בסחרחורת אבדון מסוכנת, אבל זאת המערכה.
הדבר השני הוא להפסיק לפנות לאנשי המרכז המבולבלים כאילו הם ליברליים מתונים. רובם בעיקר מחפשים חלופה. כשהאסימון ייפול לאנשי המרכז שיש כאן ממשלה ערבית על הפרק, הם יכולים למצוא את עצמם תומכים בחלופה שלטונית אמונית. הם לא סומכים על הליכוד שהוא יודע באמת להתמודד במערכה הזאת, ולכן הם יהיו צריכים לשמוע שיש כאן מאבק על שלטון. שלטון ימני לאומי אמוני שיציל את המדינה מהתבוללות ולמעשה מפירוקה כמדינת היהודים. זאת יש להפנים: המרכז הוא קהל יעד פוטנציאלי של החלופה השלטונית האמונית.
והדבר הקריטי השלישי הוא שאם נתאמץ מאוד וה' ייתן ברכה במעשי ידינו, והימין אכן יעלה לשלטון, הוא יהיה חייב לעשות סדר בבאג המשפטי-פוליטי שיש במדינה היהודית, שבגללו ערבים, טובים או רעים, יכולים להיות שרים בממשלה היהודית. זה מצריך שינויים מכריעים בחוקי היסוד שיקבעו חוקית שייצוג פרלמנטרי לערבים בנושאים אזרחיים – כן, ושלטון בתיקי ליבה ובוועדות הכנסת הליבתיים – ליהודים בלבד. הדבר הזה כמובן דורש שינוי במאזן הכוח של העם מול מערכת המשפט.
לאומיים גאים
היום אנחנו במצב שצריך להזכיר מה הבעיה עם זה שערבים ישלטו במדינת היהודים. מעבר לבעיה הקיומית והרצון המסורתי שלהם להכחיד אותנו, הרי שהחזון של ממלכת כוהנים וגוי קדוש שמשפיעה טוב ומוסר על כל העולם הוא חזון שבו היהודים שולטים על עצמם. יהודים בלבד. זה החזון שעמד גם ביסוד הציונות – מדינה יהודית. יהודים שולטים בעצמם, והגויים מתברכים מזה מסביב.
אין מה לגמגם או לחוש גזעניים. מדינה יהודית היא דבר שקשור בלאום. אנחנו גאים בזה. ולמי שלא – זה להיות או לחדול.
המוני אנשי מרכז-שמאל עדיין משוכנעים שהם נלחמים בימין, רק כי הם עוד לא רואים בעיניהם את מנסור עבאס וחבריו מכהנים בתפקידים הכי בכירים במדינת ישראל. והימין עוד לא מבין שהוא לא נאבק בשמאל אלא שתפקידו הוא בעיקר להציל את השמאל מהכללים שאליהם הוא ובתי המשפט כבלו את עצמם
צהר לרפורמה
עשר שנים נמנע ארגון צהר מלפרסם בעולם קטן. עשר שנים חלפו מאז ימי המרוץ לרבנות הראשית שבהם נקטנו צד בסוגיית בחירת הרב הראשי. בשבועות האחרונים הם חזרו לפרסם אצלנו, והשבוע הם בחרו לקדם את הכשרות שלהם בשטח המסחרי דווקא מעל גבי עולם קטן. כנראה כדי ליצור לגיטימציה דווקא מעל גבי במה זאת לרפורמת הכשרות. על כן אנחנו מרגישים חובה לכתוב כאן שוב את עמדתנו הדלה לאור עמדתם של רוב המכריע של רבני ישראל.
רבני צהר הם בשר מבשרה של הציונות הדתית, הם אהובים לנו, ומאמרים פרי עטם של רבני הארגון מתפרסמים כאן מפעם לפעם. יש להם לא מעט עשייה מבורכת של קירוב לבבות, אך יש לנו מחלוקת עמוקה עם חלק נכבד מהמהלכים שהם מובילים בשנים האחרונות. לצערנו הדה לגיטימציה של הרבנות הראשית הפכה לספינת הדגל שלהם, דה לגיטימציה שהייתה ברבות הימים להתנגשות חזיתית עם הקמתו של מערך כשרות צהר, חלופה למערך הממלכתי של הרבנות.
בניגוד למספר הזעום של רבני צהר שתומכים במערך, שרובם צריך לומר לא העניקו מימיהם השגחת כשרות על בית עסק, רוב מוחלט של רבני הערים בישראל סבורים כי מדובר ברפורמה מזיקה מאוד ויש לבטלה לאלתר. ובכלל, רפורמת כשרות שעברה בממשלת כל אזרחיה בתמיכת הערבים היא רפורמה שאין לה זכות קיום.
אנחנו לא רבנים, אבל דברי הרב יעקב אריאל, שהיה פעם נשיא צהר, בריאיון כאן בעולם קטן עדיין מהדהדים באוזנינו. הרב אמר פעם ועוד פעם כי לדעתו אסור לאכול בכשרות צהר. הרב הסביר שמבחינתו אין לקדם שום כשרות שאינה תחת כנפיה של הרבנות הראשית, עם כל הבעיות שיש כיום.
יש לקוות כי לא תהיה ברירה בממשלת הימין שתקום בעזרת ה' אלא לבטל את הרפורמה ולבנות מחורבותיה רפורמת כשרות אמיתית שתחזק את רבני הערים ותנחיל סטנדרטים אחידים, כפי שעשה בהצלחה בפתח תקווה הרב מיכה הלוי. מעז, בעזרת ה', יצא מתוק בכשרות מהודרת. עד אז רק כשרות רבנות.
