הבה נפעיל מעט את חוש הדמיון. ננסה לדמיין מה היה קורה כאן אילו שני נערים עטויי גוזמבות היו מנפצים שמשה של רכב ערבי ובו זוג וארבעה ילדים, והאישה הייתה נשלחת לבית החולים, פניה מרוסקות ומעוותות, וילדיה נשארים מאחור אצל סבא וסבתא, בוכים וחסרי אונים מרוב דאגה לשלום אימם הפצועה. או נסו לדמיין ארבעה נערי גבעות ששודדים אישה ערבייה הרה תוך כדי נסיעה בכביש ראשי: מתנגשים ברכבה, מוציאים אותה ממנו באלימות, בורחים ברכב ומשאירים אותה מדממת בצד הדרך המהירה.
אירועים כעין אלו, אילו היו קורים, היו מזעזעים את אמות הסיפים בכל הארץ ולא רק בה, גינויים היו נשמעים מכאן ועד וושינגטון, חוקרי שב"כ היו מוזעקים למקום, נערים כבר היו מושלכים לחדרי עינויים, וערמה של צווים מנהליים הייתה נחתמת על ידי שר הביטחון ללא הגבלת זמן.
אבל כל זה קרה כאן, והשתיקה רועמת. הכול קרה, רק בחילוף תפקידים. מסתבר שפניה של יהודייה, אם לארבעה, שווים הרבה פחות בעיני התקשורת, השב"כ והמשטרה. נראה שאישה הרה שנושאת כעת אולי צלקת רגשית לכל חייה מעניינת פחות וגם דמה שווה פחות, וכבודה וכבוד עם ישראל שווים פחות. אלו כמובן אינם המקרים היחידים. אלו רק שני מקרים בולטים שהיו בשבוע האחרון, רק בסופו, סוג של מתנה לשבת לעם ישראל, כי גם במהלך השבוע פונה לבית החולים תושב בית אריה לאחר שרכבו רוסק בסלעים.
"בין שילה לעלי מחבל ימ"ש זרק עליהם אבן ממש בגודל של אגרוף, ישר לתוך הפנים של שיר. בהגדרה היא פצועה קל, אבל למעשה התרסקו לה מלא עצמות: עצמות במצח, ארובת עין ימין שבורה, נשברו לה האף וגם החך, והיא לא יכולה לאכול"
עדי הייזלר היא אחותה של שיר, שנפצעה בפניה ביום שישי שעבר בדרכה עם בעלה והילדים לשבת בפסגות, ואושפזה בבית החולים. "שיר, תום והילדים היו בדרך לעשות שבת אצל ההורים שלי, ותכננו לחגוג יום הולדת לבן הבכור שלהם", היא מספרת. "זו דרך שהם נוסעים בה הרבה, והפעם זה תפס אותם שעה לפני כניסת השבת.
"ההורים שלי קיבלו את הידיעה, אבל אבא שלי לא סיפר לנו עד מוצאי שבת כדי שלא להדאיג אותנו", עדי מספרת בכאב. "בין שילה לעלי מחבל ימ"ש זרק עליהם אבן ממש בגודל של אגרוף, ישר לתוך הפנים של שיר. בהגדרה היא פצועה קל, אבל למעשה התרסקו לה מלא עצמות: עצמות במצח, ארובת עין ימין שבורה, נשברו לה האף וגם החך, והיא לא יכולה לאכול".
ומה הלאה? "אחרי שייספגו שטפי הדם היא צריכה לעבור ניתוח מורכב כדי לאחות את העצמות והשברים. זה שיקום ארוך. היא עצמאית וגם בעלה עצמאי. שניהם מוזיקאים, והיא עכשיו בדיוק באמצע מסיבות סיום שהיא התכוננה להן, היא עובדת בגנים". עדי תוהה: "מי יודע כמה זה ייקח? היא לא יכולה לפקוח כל כך את העיניים וסובלת מבחילות. כרגע כולנו במשמרות סביבה עם בעלה, שלידה כל הזמן".
המשפחה מכירה בכך שהמצב יכול להיות גרוע יותר. "אנחנו כל כך מודים לה' על הניסים שהיו, שבעלה לא נפצע ואיבד שליטה וגם הילדים בסדר, על זה אנחנו מודים, כי יכול כמובן להיגמר יותר גרוע. אנו מודים לעם ישראל, כבר שבעה ספרי תהלים נאמרו לרפואתה, וזה נותן הרבה חום ותקווה ומחזק. לצד זאת אנחנו מבקשים שיבינו שטרור אבנים זה טרור לכל דבר! מחבל כזה מקומו בכלא, צריך לטפל בזה ביד קשה. אבן אחת הורסת חיים של משפחה, מי יודע לכמה זמן ומי יודע מה יהיו ההשלכות לכל החיים קדימה – טראומה, התמודדות ואולי ברגים בפנים", אומרת עדי בצער.
ומה עוד? אין חדש, עסקים כרגיל: על עשרות רבות של פיגועי אבנים מדווחים בכל שבוע, על רבים נוספים לא מדווחים כלל, כך גם בפיגועי בקבוקי התבערה. בשבועיים האחרונים דווחו זריקות אבנים מכל יהודה ושומרון הן בכבישים ראשיים והן בכבישים צדדיים יותר, כולל במקומות הרגילים, המועדים לפורענות, שבהם היה מצופה טיפול שורש צה"לי שיכרית את הנגע אחת ולתמיד. ולא, רימוני הלם וגז מדמיע לא יגרמו להם להפסיק.
מדוע אף אחד לא מדבר על זה חוץ מכמה צייצני טוויטר ואתר אינטרנט של הקול היהודי? האם כי התרגלנו שדם יהודי הפקר עד כדי שאין על מה לדווח? האם מחשש שמא עם ישראל יגלה להפתעתו שאין באמת שקט וכי האויב אותו אויב והשנאה אותה שנאה? או גרוע מכך, מתוך רצון להעצים את קמפיין אלימות המתנחלים שמטרתה להראות סימטרייה בין הפורעים הערבים למתנחלים ובכך להתחמק מההבנה שיש רע וטוב ובסיפור הזה?
יש מקרים ששקט הוא רפש, ויש מקרים ששקט הוא סיבוב נוסף של הסכין, כי הדממה במקרים כאלה היא האשמת הקורבן, הפקרתו שוב בצד הכביש, פצוע וחבול. אסור לנו לשתוק.
