1.
עירית הלוי, ראש אולפנת צביה בירושלים, הגיעה השבוע לבדיקת MRI בהדסה עין כרם. היא ישבה ליד אישה נוספת, שתיהן בחלוקים כחולים, ופטפטה איתה. וכך היא כתבה לי על מה שקרה אחר כך:
"אדון מבוגר בחלוק הצטרף להמתנה. בקרחת נוצצת ובחיוך זורח הוא הסתכל עלינו ואמר: 'קודם כול, שנהיה כולנו בריאים. ועכשיו יש לי שאלה'.
"הגברת שלידי הביעה עניין. אני ניצלתי את ההפוגה בשיחה כדי לשחרר מאתיים הודעות ואטסאפ. ואז הוא שאל: 'מישהי מכן מכירה את בלק? יכולה לספר לי עליו?' הרמתי עיניים מופתעות מהטלפון ושאלתי: 'אתה מתכוון לפרשת השבוע?' 'כן', הוא אמר, 'אני לא מכיר את פרשות השבוע, אז עשיתי לי מנהג שתמיד אני מברר מה שם הפרשה, ובכל מקום שבו אני נמצא – ברכבת הקלה, בתור לרופא – אני מבקש שמי שמכיר יותר ממני, יספר לי על פרשת השבוע'.
"הגברת שלידי אמרה: 'אני לא יודעת לספר, אבל אשמח לשמוע'. 'בשמחה', אמרתי להם, והתחלתי לספר על הפרשה המיוחדת והקסומה הזו: על הניסיון של בלק להילחם בעם ישראל בנשק רוחני, בתפילה, ועל ההבנה שלו שבזירת הקרב הזו עם ישראל הוא בלתי מנוצח. דיברתי על האתון של בלעם, על נבואה, על כבוד, על הברכות שיצאו מפיו, וברגע אחד פינת ההמתנה הפכה לבית מדרש.
"אף אחד מאיתנו לא הסתכל שוב על השעון ועל התור. ופתאום, כשהאחות קראה לאחד מאיתנו להיכנס, היא נשמעה קצת מוזרה. כאילו, מה היא עושה פה ואיך היא קשורה לאירוע?
"שלושה יהודים בחלוקים ישבו מבסוטים, לחברותא משותפת, בחדר המתנה ל־MRI בירושלים, כאילו אין דבר יותר נורמלי מזה בעולם".
רפואה שלמה ובשורות טובות.
2.
"שלום, כאן חזי אדלר. במסגרת הבלגן בשדות התעופה בעולם, בוטלה טיסתנו בחזרה מלונדון לישראל. זה אף פעם לא נעים, אבל מה קורה כשאנחנו נמצאים עם דיירי הוסטל לאוטיסטים של עמותת 'עלי שיח', שזקוקים לליווי ולהשגחה תמידית? ומה עושים כשזה קורה אחרי שכבר עשינו איתם צ'ק־אין ומסרנו את המזוודות, בסיומו של מסע מוצלח?
"עמדנו בשדה התעופה, ולא היה עם מי לדבר. חברת התעופה טרטרה אותנו מבלי לתת פתרון ממשי. השעות חולפות, ולאדם על הרצף האוטיסטי קשה מאוד לתפקד בשדה עמוס באנשים, עם רעש ולחץ וחוסר ודאות…
"ואז, משום מקום, ראו אותנו אנשים טובים והחלו לעזור. מצאנו את עצמנו, 13 אנשים, בבית של משפחת גולדברג. שלושה ימים התארחנו בבית פרטי ורחב ידיים, אצל משפחה שהלב שלה רחב עוד יותר. מיטות מפנקות, מצעים תואמים, מגבות ענקיות, פלאפל חם שחיכה לנו כשבאנו מותשים מהשדה, וכמובן – שבת מקסימה וליווי עד לטיסה, שנקבעה ליום ראשון.
"בהפטרה של פרשת בלק קוראים: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ. מי מאיתנו היה פותח את ביתו לאנשים זרים עם אוטיזם? ומי העז לומר שהבריטים הם אנשים קרים? השבוע, בלונדון, פגשנו את בניו של אברהם אבינו".
3.
כמה רגעים מתוך אירוע ה'שלושים' לרב אורי זוהר, שנערך השבוע בירושלים:
ישי ריבו סיפר איך הגיע פעם לביתו של הרב אורי לשיעור קשה במיוחד. כשהוא לא הבין את מה שהוא לימד, הוא פשוט הסתכל על הפנים שלו ולמד ככה הרבה.
הרב דן טיומקין סיפר: "הוא היה המבוגר הכי צעיר שהכרתי" והתפעל במיוחד מהעובדה שגם בגיל שבעים ושמונים הוא ידע לשנות גישה חינוכית. "הוא לא היסס להחליף את כלי העבודה, כשראה שהם לא מתאימים".
הרב עופר גיסין, שהקים איתו את 'ביחד', עמותת החוזרים בתשובה, דיבר על היחס המיוחד של הרב אורי לנושא: "הוא הבין שצריך ליצור פה שפה חדשה של אנשים, שצריכים להיות גשר בין המגזרים".
שמעון שחר סיפר על היחס שלו ליחיד, לפרט. "בעל פיצוצייה סגר את החנות בשבת, והרב אורי בירך אותו על כך. אבל הוא גם טרח ונסע לשכונה שלו, יותר מפעם אחת, ופשוט עבר בין בתי הכנסת ואמר לאנשים שהוא מבקש לקנות שם עכשיו ולחזק את החנות. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה של עזרה ואכפתיות, שאף אחד לא שמע עליהם".
הרב חגי מזור אמר שיש אנשים שמתלהבים פעם בכמה זמן, למשל בחג מסוים או בשבתות, אבל הרב אורי חי את כל שנותיו בהתלהבות בלתי פוסקת. ואז הרב מזור פשוט בכה על הבמה, בצער אמיתי.
אביתר בנאי אמר: "הרב אורי היה מצפן – לתוכי. לא אדם שהופך אותך להיות מישהו אחר, אלא מישהו שמחבר אותך טוב יותר לפנימיות שלך".
והמנחה, ידידיה מאיר שמו, אמר שמדובר בסיפור חיים חד־פעמי, קיצוני, לכאורה 'גדול מהחיים', אבל שכל אחד מאיתנו יכול לקחת ממנו משהו קטן לחייו שלו.
4.
השבוע לפני 123 שנים, בח' בתמוז, נפטר הרב הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק, הרב אליהו מני, מהדמויות הגדולות שאנחנו לא מספיק מכירים. הנה חמש עובדות על אודותיו:
מגיל צעיר נמשך הרב מני לתורת הנסתר. כשהחליט לעלות לארץ ישראל, הקהילה בבגדד התנגדה. חברו רבי יוסף חיים, המכונה 'הבן איש חי', עמד לצידו והסביר לקהילה כי העלייה לארץ חשובה גם לעלייתו הרוחנית.
לאחר מסע של שלושה חודשים עם אשתו ובניו דרך דמשק, הוא הגיע לירושלים. כשראה את העיר שוממה, קרע את בגדיו לאות אבל. הוא גם נהג לישון על אבן, כסימן לצער על החורבן.
במשך 14 שנים הוא היה רבה של חברון ולא הסכים לקבל משכורת. באותה תקופה חתם על מכתביו "משרת קהילת קודש חברון". כשמשפחתו גדלה הוא החל לקבל שכר ושינה את נוסח החתימה. גם רעייתו סמרה הייתה פעילה בהכנסת אורחים ובעזרה לנזקקים ונחשבה מלומדת במיוחד. היא העבירה שיעורי תורה לנשות חברון וכונתה בפי כולם – "האם", כלומר אימא של העיר.
הוא היה מנהיג פעיל ביותר: לימד, כתב, הקים מוסדות והרחיב את הקהילה. מאות יהודים מארצות האסלאם עלו ארצה בעקבותיו, בעיקר לחברון. הוא כתב יותר מ־140 ספרים והפקיד אותם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בירושלים. במלחמת העצמאות, עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הזה.
חלק מספריו נשמרו. הנה רק שורה אחת מספרו 'שיח יצחק': "יזהר כל אדם לחדש בכל שבת איזה דברי תורה. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם".
5.
ארבע מילים שהן מהאופטימיות ביותר בתורה, מופיעות הבוקר בפרשת השבוע (פרשת פנחס): "ובני קורח לא מתו". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה נגד משה. רבים מתו בגלל אותה מלחמת אחים, ועד עתה חשבנו שקורח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון. והנה מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו על כל הסיפור. רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם". כלומר, ממש ברגע האחרון הם קלטו את הטעות הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת מהמאבק – ולכן ניצלו ולא מתו יחד עם כולם.
המסר שפרשנים רבים מגלים כאן הוא ברור: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם כשהכול נראה אבוד. גם אם טעית והסתבכת אפשר לחשב מסלול מחדש ולומר באומץ: "די, טעיתי, אני חוזר בי". גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאב כריזמטי ואפילו כשהמלחמה מסביב כבר התחילה. עובדה. התורה מקדישה פסוק שלם כדי לומר: ובני קורח לא מתו.
