השמאל מתחיל את המרוץ הזה עם יתרון שלא היה לו מעולם: בין תשעה לשלושה עשר מנדטים ערביים שהיו עד לפני שנתיים מחוץ לתחום נספרים כעת כחלק בלתי נפרד מהגוש.
כפי שנכתב כאן בלי סוף, זה בעצם הנזק הבלתי הפיך שחוללה הממשלה הקודמת למושג 'מדינה יהודית'. את הוויכוחים הפנימיים, חמורים ונוקבים ככל שיהיו, שניהלנו עד היום בינינו לבין עצמנו, כבר איננו מנהלים לבד. מה שהתחיל כייצוג לגיטימי של מיעוטים ערביים בכנסת הפך בחסות הממשלה היוצאת לשלטון מעורב עם ערבים שקשה לדעת מה אחריתו.
צריך להביט בסקרים ולקלוט שבאופן הכי פשוט יש כאן תסריט לא תלוש שבו הרוב היהודי יצביע ימין, ובכל זאת הממשלה הבאה תהיה ממשלת שמאל עם השמאל הקיצוני והערבים. תסריט שבו השמאל יצליח להרכיב ממשלה עם החרדים הוא מבאס מאוד אבל לגיטימי. יהיה אפשר לכעוס על החרדים – ובצדק – אבל זה בתוך כללי המשחק. אם השמאל יקים ממשלה עם הערבים, זה יהיה אקט של פירוק שקשה לצפות להיכן ידרדר את המרקם החברתי של מדינת ישראל.
כל זה מתרחש כשרוב מובהק במדינה מגדיר עצמו ימני. הפער הכי דרמטי בסקר שערכנו השבוע באמצעות מכון מסקר הוא העוגה שמתגלה כששואלים את הציבור בישראל כיצד הוא מגדיר את עצמו מבחינה פוליטית לבין המפה התקועה שמתגלה כשמנסים לתרגם את זה למנדטים. 62% מהציבור הישראלי מגדירים את עצמם ימין, ו-17.6% מגדירים את עצמם שמאל, על כל הספקטרום שלו. 20.3% מגדירים את עצמם מרכז. מדובר בפער בלתי נתפס בין שמאל לימין, ובכל זאת יש תקיעות כמעט מיסטית ביכולת של הימין להקים ממשלה.
לא ייאמן לאן עלולים להביא את עם ישראל שיח החרמות, הנקמנות ותאוות השלטון. העם זקוק כל כך לשיח מאחד אמיתי ולא לאחדות שיש מאחוריה הדרה של רוב העם היהודי. עם כניסתם של שלושת השבועות כדאי להתבונן סביב ולראות מה מחירה הכבד של שנאת חינם, וכולנו תקווה שגם סער וגנץ ילמדו מכך לקח.
בשל כך הגוש הפוליטי הימני בתמונת המנדטים מסרב לגדול. הגוש היחיד במרחב הפוליטי שהולך ותופח, וכך אומרים כל הסוקרים, הוא גוש המיואשים והמתלבטים. החלק הטוב בגוש המתלבט-מיואש עוד מתכוון להגיע לקלפי ולהחליט ממש בכניסה אליו למי יצביע או אפילו מאחורי הפרגוד. החלק המיואש יותר חוסך מעצמו את ההתלבטות ופשוט ינצל את יום ג' של הבחירות למנגל מנחם עם חברים.
הגוש המיואש ההולך וגדל יודע שהטשטוש היהודי של השמאל הוא קטסטרופה, אבל למרות כל זעקות הגעוואלד של הליכוד הוא אינו מאמין שיש שם בשורה שלא שמענו לאורך כל השנים שבהן הליכוד שלט כאן.
יש כאן הכרעות שהציבור מזהה אינטואיטיבית שהליכוד פשוט אינו מסוגל להחליט. למרות כל ההצהרות הציבור אינו רואה את הליכוד יוצר כאן שינוי דרמטי במערכת המשפט ובריבונות ביהודה ובשומרון, בגליל ובנגב. למרות כל ההבטחות הציבור אינו רואה את הליכוד מצליח לעמוד זקוף מול הפרוגרסיביות ומכניס יהדות לציבוריות בדלת הקדמית.
גם מצביעי גדעון סער וימינה ז"ל, שכולם מנסים לפצח כיצד מכניסים אותם בחזרה אל גוש הימין, מבינים יותר ויותר שצריך לקבל כאן הכרעות ושמפלגות שכורעות ברך לנאורות השמאל אינן מסוגלות לעשות אותן. הפיתוי שבו מנסים להביא את המצביעים האלה הוא מעין ימניות שפויה מדומיינת. איש לא ניסה פשוט להעמיד חלופה שתגיד שהיא מתכוונת להוביל כאן הכרעות ממלכתיות מתבקשות. אולי דווקא הנהגה כזאת תחזיר לכאן את הרוח?
עם הקונספציה הזהירה והגמגמת אנחנו תקועים זמן רב מדי. דרושה מפלגת שלטון רחבה שתשים על השולחן חלופה. את זה בינתיים שום סקר אינו יכול לדגום. את מספר המתלבטים האינסופי שמחפשים בשורה יהיה אפשר לדגום רק למראה הדבר עצמו.
הגוש המיואש ההולך וגדל יודע שהטשטוש היהודי של השמאל הוא קטסטרופה, אבל למרות כל זעקות הגעוואלד של הליכוד הוא אינו מאמין שיש שם בשורה שלא שמענו לאורך כל השנים שבהן הליכוד שלט כאן
בלי משוא פנים
יש בירור חשוב שאנחנו נדרשים אליו שוב ושוב בשיחות פרטיות: למה תמכתם בבנט בתחילת דרכו? לכן נכתוב כאן שוב את מה שכתבנו פעמים רבות. מעולם לא תמכנו בנפתלי בנט. גם בימים שהיו מי שכינו את עולם קטן "בנטון" בלגלוג. עולם קטן תמך תמיד ועודנו תומך במפלגה ציבורית ככל האפשר שתשמש תשתית לאחדות ולמפלגת שלטון חדשה.
התמיכה שלנו בבית היהודי בימי נפתלי בנט לא נדדה אל הימין החדש ז"ל כשהוא ואיילת שקד עזבו אותו. להפך, זה היום שבו זעקנו כאן שהאיש, ירצה או לא, יעבור תהליך אובדן ערכי. לא כי אנחנו יודעים לנתח את אופיו ואישיותו. אנחנו ממש לא טובים בלנתח אנשים. אלא כי מי שעוזב את ציבור הליבה שלו ומבטל את היכולת של הציבור להשפיע על מהלכיו, הולך בהכרח לדרך שרירותית שבנויה על גחמותיו.
כבר אז כתבנו שהוא ואיילת שקד עלולים למצוא את עצמם בונים מדינה ערבית ומתחברים למפלגות ערביות. לא כי אנחנו חכמים אלא כי יש למפלגה ולציבור גנטיקה, והיא גדולה מהמנהיג שלה. וכשמנהיג בוחר להתנתק ממחויבות לגנטיקה הזאת, הוא הולך לדרך שאיש אינו יודע מה אחריתה. זאת הסיבה שאפילו אריק שרון, המנהיג הדגול, נאלץ להידחף החוצה מהליכוד למפלגת קש שבנה (קדימה ז"ל) כדי לבצע את תוכנית ההתנתקות.
אותן טענות פרסונליות נשמעות כלפינו גם היום על שאנחנו נוקטים עמדה ותומכים בסמוטריץ' במערכה הנוכחית. לכן נכתוב שוב למי שמוכן להקשיב: סמוטריץ' אינו מקבל מאיתנו תמיכה אישית. המהלך שהוא מוביל לבניית תשתית למפלגת שלטון שמחוברת לציבור – בהחלט כן.
היציאה לציבור (מה שמכונה פריימריז) היא בשורה גדולה יותר מסמוטריץ' או מחברי הכנסת המוכשרים יותר או פחות שיש כרגע במפלגת הציונות הדתית. פתיחת המפלגה הזאת היא תשתית חיונית לכניסה של גורמים נוספים שמזדהים עם הגנטיקה התורנית המסורתית-לאומית של המפלגה הזאת, ולכן היא תשתית למפלגת שלטון שתחליף את הליכוד בבוא היום.
לא מעניינות כוונותיו ותוכניותיו של סמוטריץ'; הוא נבחן ביכולת שלו לפתוח את מפלגתו, ובמבחן הזה כרגע ידו על העליונה לעומת עמיתיו במפלגות אחרות. זה מבטיח דרך, זה מבטיח חיבור לגנטיקה של הציבור, ולכן זה מבטיח חלופה שלטונית בריאה.
זאת ההזדמנות לקרוא למפלגת הציונות הדתית להדביק את הפער שפתחה בפרסום ספר הבוחרים ובפרסום הכללים והנהלים לכניסה של מועמדים חדשים. אנחנו יודעים על כמה מועמדים שממתינים לכך בקוצר רוח, ולמעשה הזמן שלהם להציג את מועמדותם לציבור הולך וקטן, וממילא מקטין את סיכוייהם להצליח בפריימריז. התחלתם מהלך חשוב, אנא ודאו שהוא יהיה שקוף ושוויוני ככל האפשר. מפלגת שלטון נבחנת בדיוק במקום הזה.
