רשות הדיבור פינחס

לתת ליבנו אל ילדינו

אביהוא בן זהב

במסגרת עבודתי הגעתי השבוע לעשרות גני ילדים באחת מהערים הגדולות במרכז, שבהם אני מעביר לילדים פעילות חווייתית מלאת שמחה, ריקוד ודמיון.

פלא גדול לראות את הזוך והזוהר, התום והפשטות שיש בילדים המתוקים הללו. כיצד סיפור על טיגריס ושועל יכול לרתק אותם. איך שיר וריקוד עם כרית קטנה סוחף אותם אל מרחבי שמחה והתמסרות אל היופי שבחיים.

אבל למרבה התדהמה, ראיתי עובדה הזויה שהיה לי קשה כל כך לעכל, עד שנפשי נשאה את אצבעותיי לכתוב לציבור את העובדה הבאה: כמעט בכל גן שעברתי בו עבדו גננות או סייעות ערביות!

כן, שמעתם נכון. ערביות מהכפר הסמוך. בכאפייה וטלפון מצלצל עם שירים בקולי קולות. גננות בגן ילדים!

והלב זועק: הייתכן שנפקיר את ילדינו הטהורים, הזכים והעדינים בידי בנות הערלים הללו? בידי בני העם שמכריז השכם והערב את השנאה שלהם כלפי העם היהודי? ומי יודע מה הן יכולות לעשות בשעות הרבות שבהן הן שומרות על הילדים?

אנחנו עם ישראל, עם קדוש, כי בנו בחר ה' מכל העמים והבדילנו מן התועים! אנו אומרים את זה בכל בוקר! ילדינו הם לא ערמת לבנים, והמטפלות אינן פועלות בניין. החינוך הוא עיסוק עם נפשות! לגבי ילדים ותינוקות קטנים, עלולה להיווצר מחשבה שכיון שאין בהם דעת, לא משנה כל כך איך מתייחסים אליהם. אבל האמת היא שמחקרים מראים חד-משמעית שגיל הילדות הוא המשפיע ביותר על חיי האדם. הם חייבים חום ואהבה, הארת פנים ולב טהור. אם יש בעיית כוח אדם, בואו נתמודד איתה באמת ולא נטשטש את הבעיה, כי זה עלול לחזור אלינו בכאב, הן בפגיעה נפשית-חינוכית והן בפגיעה פיזית חלילה.

אם הדברים קשים לקריאה לחלק מהציבור, אנא, היזכרו מה קרה פה לפני שנה.

 

את השורה הזו אל תקלקל

יְהוֹשֻׁעַ אודרברג

 

מֻתָּר לְהַרְגִּישׁ

מִי אָמַר לְהַכְחִישׁ

אֲבָל לַהֲפֹךְ אֶת כֻּלָּם?

כְּבָר יוֹתֵר מִדָּי

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְנֶעֱלַם.

 

מֻתָּר לְהַרְגִּישׁ

לְעַצְמְךָ תַּכְחִישׁ

אֲבָל לַהֲפֹךְ לְעִקָּר?

מַעֲשֶׂה נוֹעָז וְעָקָר.

 

כְּמוֹ כְּנִיסָה לִטְרַנְס,

הִיפְּנוֹזָה,

נִרְאֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ אֶת הַדַּעַת אָנַס,

וְצַד בַּמִּשְׁוָאָה מוּרָד,

מֻשְׁתָּק, עָלָיו יוֹצְאִים

בִּמְחוֹל שֵׁדִים:

"נַעֲלוֹזָה".

 

כְּבָר מַפְחִיד לַחֲשֹׁב יָשָׁר,

עִם הַזְּמַן

הוּא מְקַבֵּל זָוִיּוֹת

קֵהוֹת, חַדּוֹת,

וְהַכֹּל מֻתָּר.

 

אַהֲבָה, הֲכָלָה,

חָתָן, כַּלָּה,

הַכֹּל תְּקַבְּלִי, תְּקַבֵּל,

אֶת הַשּׁוּרָה הַזּוֹ אַל תְּקַלְקֵל.

 

את טובה ושווה

רינת לייזרוביץ'

מתי תיתני לעצמך להיפתח

להתחבר אל האור שבך.

מתי תיתני לליבך להתרחב

לחום ולטוב שסביבך להתקרב.

מתי תודי ותכירי באמת הפשוטה

שאת טובה ושווה, כול יכולה.

 

מתי תאהבי את עצמך,

את היופי והתום השוכנים בתוכך.

מתי תצאי אל השדות בלבן

תבטחי בעצמך, תלכי בלי לדעת לאן.

מתי תשלימי עם פגמייך וספקותייך,

תלמדי לקבל, להכיר בכוחותייך.

 

קומי וצאי עכשיו מתוך הפיכתך

התחילי לרקוד, שירי את שירך.

קומי ולכי אל דודך, צאי לקראתו

בתופים ובמחולות קבלי פניו, במלוא הדרו.

כי זמנו של החושך והחוסר חלף עבר

תאהבי, תשמחי, זה כל מה שנותר.

 

יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך.

 

לא צנוע!

טוביה בלייכר

בגיליון האחרון ראיתי דבר שהיה לי קשה לראותו. במוסף העוסק בחתונות ושידוכים הייתה כתבה בנושא מיזם שידוכים מבורך, ובתוך הכתבה הייתה תמונה שבמבט ראשון נראית של בחור ובחורה מאורסים שיש ביניהם מגע גופני.

אינני עסוק ביראת שמיים של הזוג המצולם. זה לא ענייני, וגם אני מלמד עליהם זכות שאולי הם בכלל נשואים. אני כן עסוק בעיתון שמפרסם כזאת תמונה, תמונה שבמבט ראשון נותנת לגיטימציה למגע גופני בין בחור ובחורה שאינם נשואים (גם אם לאחר עיון אולי יתברר שהזוג המצולם נשוי).

לצערנו בחורים ובחורות רבים אינם מודעים לחומרת האיסור של מגע בין בנים ובנות ושאין זה משנה כלל אם זה לפני האירוסין או לאחריו. לכן שגגה חמורה היא ל'עולם קטן' לפרסם תמונה שיכולה לתת לגיטימציה לדבר שכזה.

אוסיף כמה מילים בעניין. האיסור "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב" נאמר לפי הרמב"ם גם על כל מגע של חיבה, וכך נפסק להלכה. אם כן, יש איסור דאורייתא במגע של חיבה בין בחור ובחורה, ויותר מזה: בשולחן ערוך נפסק שמגע של חיבה בין בחור ובחורה נידה הוא משלוש העבירות החמורות שנאמר עליהן דין 'ייהרג ואל יעבור'!

אין להקל ראש כלל וכלל באיסור חמור כל כך, ובעז"ה נתפלל להתחזקות טהרתנו וקדושתנו, ומתוך כך נזכה לראות בבניין עוד ועוד בתים בעם ישראל!

 

מערכת עולם קטן: אנחנו מקבלים את ההערה החשובה. נשתדל לתקן בע"ה.

 

תפקידו של המבוגר

לילך

לילד מותר לשחק שהוא מטוס. המבוגר אמור לדעת שהילד לא יחצה את האוקיינוס בגובה 10,000 רגל. ילד שמשחק שהוא כלב, לא מעבירים אותו לישון במלונה.

לפני עשרים שנה בלבד היה ברור שלא עושים לילד סדרת ניתוחים כואבת שתשנה את כל עתידו רק בגלל משחק ילדותי. בן ששיחק בבובות או בן שביקש שיקלעו לו צמה בסך הכול שיחק בנדמה לי. מבוגר שמחליט לשכנע את הילד שהוא בת פועל מול קטין חסר ישע. ילדון לא יכול להגן על עצמו מול האחראים לשלומו וטובתו. לפני ארבעים שנה זו הייתה עילה להוצאת ילד מחזקת הוריו עקב תפקוד הורי לקוי והעברתו למשפחה אומנת.

היום אוסרים על הורי הילדים בכיתתו של הקורבן להתעללות לומר את דעתם לילדים שלהם. אוסרים גם על מנהלת בית הספר לקבל החלטות בנושא חינוכי מובהק. אחר כך יבואו בטענות לאותה מנהלת על כל סיבוך שיהיה בבית הספר בעקבות תהליך שהיא התנגדה לו.

 

 

מחלת הטשטוש

רא"ש

הכרת החטא היא סימנה של תשובה, כך אומרים בעלי המוסר. אבחון נכון של חולי תחילת ההבראה הוא, כך שגור בפי בעלי המרפא. האבחנה וההכרה של מצב היהדות הן אחד מן הסימנים המובהקים העלולים להביא בזמן מן הזמנים אם לא לתיקון גמור, לפחות לתרופה חלקית.

בעטיים של נדודינו ופיזורינו מבין הגויים נתרחקנו מהמקוריות העברית ושועבדנו בתחומי התרגום. רבות מהיצירות הנשמתיות, אפילו בתחום הקודש שלנו – במוזיקה, בספרות, בלשון, בתקשורת, בצבא, בצורות המחשבה ואפילו ביופי ובאסתטיקה – נושאות עימן אופי של חיקוי וקופיות. לצערי, רוב החלוצים הבאים ראשונה למלכות, לכאן, לארץ הקודש, אצרו בליבם יחס שלילי ולפעמים אף איבה כלפי ערכי הדת והמסורת. מי שחושב שמארת החיקוי הלה היא פרי הגולה בלבד, הרי טועה הוא שהרבה מן 'הישראליות' שחלקים ניכרים מאיתנו מסווגים עצמנו אליה עודה לוקה בזה החולי.

אם האומה במדינתנו מבססת את אורח חייה על רעיונות זרים ונוכריים המהרסים בעקיפין ובמישרין את הנכסים הרוחניים שלה, זוהי טמיעה מחשבתית, וצרעת ממארת זו עלולה להתנקם בנו. ואם נאמר את האמת, אפשר לחוש בזה כעת, ע"ע ילד בן 8 מהרצלייה.

הטשטוש של המקוריות הדתית-לאומית הוא הסכנה החמורה הצפויה לנו בתקופה נבוכה זו, ותפקיד היסטורי מוטל עלינו להכריז ולהדגיש את שיבתנו אל מקור עצמיותנו. תופעה זו איננה חדשה. אומנם זו הטראגיות הולכת ונשנית בימינו אנו בכל חריפותה ומרירותה. הישראליות החדשה שואפת להקים ציונות חדשה ויהדות חדשה. כדוגמת מה? "ציבור הולך וגדול, צעיר ואיתן, המשוחרר בפנימיותו מתסביכים לאומיים ומכל זיקה לדת", כך הסביר אחד הידוענים הגדולים והמוערכים בעולם התרבות הישראלי. דבריו דומים לדברי ראש הממשלה שלנו, שמציל אותנו מכוחות האופל.

עובדה זו איננה אפיזודה בודדת או מקרית אלא פרי בוסר של אבות הישראליות, וכעת שיני בנים תקהינה. עלינו להכיר את החטא ולעקור את שורשיו, גורמיו וסיבותיו. ההתעלמות מן המציאות משל 'יהיה טוב' או 'סגולת ישראל' עלולה להפוך לנו לכיליון. עלינו לפתוח את הפצע העמוק, לנתח ולבדוק ולרפא אותו בכל מיני זריקות רציניות. כן השתדלו לעשות כל גדולי הדורות כל זמן שחרב חדה רוחנית מונחת הייתה על צווארי האומה.