1.
מעניין למה כל הנשים כתבו לי בצ'אט אם הקשבתי היטב למה שאמרה השבוע נעמה אוישי על נשים וורקוהוליסטיות בזום של סדנת "מתחדשות"… נעמה היא שליחת חב"ד בעיר קאלוגה שברוסיה. בין כל הטיפים שנתנה, היא ביקשה לדבר גם על סדרי עדיפויות:
"אנשים חושבים ששליחי חב"ד חיים במסירות נפש לקהילה שלהם. זה לא נכון. הם חיים במסירות נפש לילדים ולמשפחה שלהם, ורק אחרי זה פועלים החוצה. זו הבחנה חשובה לכל אחת מאיתנו, בכל תפקיד ומקום.
"אי אפשר כל היום רק לצאת ולעשות ולפעול ולארגן. אנחנו חייבות רגעים של סטופ. במשפחה שלנו, למשל, מקפידים לחגוג לילדים גם ימי הולדת לבד בבית או לעשות מדי פעם סעודות שבת עם עצמנו. זה לא נכון כל הזמן רק לתת ולתת, ובסוף היום להיות סמרטוט על הספה.
"אחרי החגים הגדולים – חנוכה, פסח וסוכות – שבהם אנחנו פועלים יומם ולילה עבור היהודים בעיר, אנחנו נוסעים למוסקבה ליומיים חופש עם הילדים, ל'טיול אחרי החגים'.
"הרבי מלובביץ' הקפיד בכל יום לשבת לשתות כוס תה ביחד עם אשתו, ואמר שהזמן הזה קדוש והוא לא יוותר עליו כמו שלא יוותר בכל יום על הנחת תפילין. עד כדי כך.
"וזמן איכות הוא לא רק משפחתי, הוא גם אישי. אני פשוט מחליטה לצאת לפעמים לשעה לעצמי, בלי להתמסכן ובלי להתקרבן. אם אנחנו יודעים לתת לכל העולם, צריך גם לדעת לתת לעצמנו".
תודה לנעמה על התזכורת החשובה בדיוק בשבוע שבו בפרשה מופיעה הברכה המפורסמת על עם ישראל, ברכה שמסמלת כבר אלפי שנים את חשיבות האוהל, הבית הפרטי: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". יהי רצון שהברכה הזו תתקיים באוהלים הפרטיים שלנו.
2.
מתי מפסיקים לעבוד? נתקלתי לאחרונה בדיון מרתק על יציאה לפנסיה אצל הלוויים בבית המקדש. לפי חלק מהפרשנים, לא הגיל המבוגר השפיע על הפסקת עבודתם, אלא הקול שלהם. הם המשיכו לשיר במקדש בכל גיל כל עוד הקול היה תקין. אבל גם כשהקול כבר לא אפשר להם לשיר באופן מושלם, העם המשיך ליהנות מניסיונם, והם עברו לעבוד בבית המקדש בעבודות אחרות (בנגינה, באחריות על שערי המקדש או בחונכות לדור הצעיר).
ומהקודש אל החול: פרשנינו למדו מכך על עוד תחומים ועוד עבודות – בכל גיל ובכל מצב יש לנצל את הכישרונות שיש בנו.
משה נוסבאום בן ה-68, כתב המשטרה הוותיק, מדבר לאחרונה לאט יותר ויותר. השבוע שיתף את הציבור שמדובר בשלבים ראשונים של מחלת ניוון שרירים, ALS, ושהוא ימשיך לעבוד ולשדר, אבל בהילוך נמוך יותר.
מכל אלפי הדיווחים שלו, זה היה אולי הסקופ הכי מהדהד, הדיווח הכי משמעותי של נוסי (כן, ככה מכנים אותו בחברת החדשות): הוא לימד שגם בעידן הרייטינג אפשר לסגל קצת סבלנות ולשמוע דיבור איטי יותר, ולתת מקום על המסך למי שמתמודד בגבורה. העולם לא שייך רק לצעירים אלא גם למנוסים.
והתשובה על השאלה ששואלים אותי שוב ושוב היא שרה. זה השם של אימו. השם לתפילות הוא משה בן שרה. בשורות טובות.
3.
מה הסיפור הכי יפה ששמעתם על הרבי מלובביץ'? השבוע התראיינתי לתוכנית לג' בתמוז, יום השנה ה-28 לפטירתו שחל בשבת שעברה, והתבקשתי לענות על השאלה הזו. לקח לי קצת זמן לחשוב, אבל זה הסיפור שבחרתי לבסוף:
הרב משה פלר, שליח חב"ד למינסוטה, התבקש לכתוב לעיתון מאמר על יהדות, תורה וחסידות. הוא כתב שכאשר אדם מאבד את ההכרה ונמצא במצב של עילפון, אומרים שצריך להתקרב לאוזנו ולצעוק את שמו כדי שיתעורר.
באותו אופן, כתב, כשאדם נמצא רחוק מיהדותו, רחוק מזהותו, רחוק מעצמו – צריך לצעוק לו את שמו, לצעוק לו מי הוא, והוא ייזכר ויתעורר.
הרב פלר שלח את המאמר לרבי מלובביץ' כדי לקבל תיקונים והגהות. הרבי קרא ותיקן רק מילה אחת, בעלת משמעות רבה. הוא מתח קו על המילה "לצעוק" וכתב מעליה את המילה "ללחוש". לא לצעוק לאוזנו של האחר אלא ללחוש.
איך מעוררים אדם מעילפון רוחני? איך פונים למישהו מנותק? האיש שהשפיע על מיליונים אומר כאן שצריך לשנות את הגישה: לא לצעוק עליו שהוא לא בסדר, לא לשאוג את עמדותיך, אלא ללחוש. אתה נכנס למקום עדין, לנשמה שלו. אל תפנה אליו בברוטליות, תפנה אליו בביטחון אבל באהבה, בנחישות אבל באכפתיות.
נדמה לי שהגישה הזו יכולה להועיל לכולנו, בכל תחום.
4.
רעיון יפה של ד"ר רקפת בן-ישי:
מספרים על ילד אחד שהגיע לקרקס וראה פיל גדול קשור ליתד קטנה. כשהילד שאל למה הפיל לא עוקר אותה ובורח, ענו לו אנשי הקרקס: קשרנו את הפיל ליתד כשהוא היה פילון צעיר וחלש, והיתד הייתה גדולה וחזקה ממנו. בימים ההם לא היה לו סיכוי להיחלץ ממנה. השנים חלפו, הפיל גדל והתחזק, אבל בעיניו זה עדיין נראה בלתי אפשרי. גם כשברור לכולם שבעיטה קטנה שלו תפיל את היתד בקלות, הוא לא מודע לכוח הרב שלו ולא מנסה להשתחרר.
פרשת חקת מספרת על כמה מסעות שעברו בני ישראל במדבר, ומציינת גם את נחל זרד. במשך 38 שנים אבותינו לא הצליחו לחצות את הנחל הזה ולהתקדם במסע אל ארץ ישראל. היינו מצפים שנחל כזה יהיה עמוק, מסוכן וגועש, אבל חז"ל מספרים שרוחבו היה בערך כמו זרת אחת. מדהים, אותם אנשים שחצו את ים סוף ביציאת מצרים, לא מסוגלים לעבור שלולית קטנה. מכשול כל כך פעוט מפריד בינם לבין הארץ המובטחת.
נראה שהבעיה לא נעוצה בנחל אלא באנשים. בני ישראל זלזלו בארץ ישראל בחטא המרגלים, ועדיין לא תיקנו את הקלקול הזה. כל עוד הם לא באמת רצו את הארץ, גם הנחל הקטן נראה בעיניהם כמכשול ענקי בדרך אליה, והם לא העזו לנסות להתגבר עליו. רק אחרי 38 שנים של תיקון ועבודה עצמית הם חזרו להכיר בכוחם ועברו סוף סוף את הנחל.
זה לא סתם סיפור על פיל ולא סתם ציטוט של חז"ל על נחל במדבר. אפשר בהחלט לשאול איפה היתד הקטנה הזו בחיים שלנו, ואיפה הנחל שנדמה לנו שאנחנו לא יכולים לעבור?
5.
השבוע היה יום הולדתי. אני לא כותבת כאן בדרך כלל על דברים ותאריכים אישיים, אבל הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הסביר לי הלילה למה כדאי לציין יום הולדת בפומבי, בגדול:
"הרבי מלובביץ' הכריז בדור שלנו על 'מבצע יום הולדת'. היה לו חשוב שאנשים יציינו את היום הזה בשמחה גדולה, בפרסום גדול. הוא גם כתב מה הם המנהגים ליום הזה: ביום ההולדת נהוג לתת צדקה, להתפלל בכוונה, להגיד תהלים, לקבל על עצמנו קבלה טובה קטנה וחדשה שמעכשיו נקפיד עליה ועוד ועוד.
"למה הוא חידש את המבצע הזה בדורנו? לדעתי, אחד האתגרים הכי גדולים בתקופה שלנו הוא שהאדם יידע שיש תכלית פנימית לקיומו. שהאדם יצליח לשמוח בסיבה שבגללה הוא נשלח לעולם, לדעת שהוא נוצר מתוך אמונה בו ובכישרונותיו.
"יש אנשים שחושבים היום שהם כלום, אפס, וזה פשוט נורא. אנשים עוברים פגיעות, מתמודדים עם מבוכות ובלבול, ולפעמים נראה שככל שיש יותר שפע – יש יותר סבל. חגיגת יום הולדת מעבירה מסר חשוב בתקופה שלנו: אתה חוגג את זה שהקדוש ברוך הוא מאמין בך ורוצה בקיומך ובמעשיך הטובים בעולם הזה. היום הזה הוא תזכורת לכך שלא משנה מה – יש בך עוצמה אינסופית ומלאה אור".
ואו. תודה לרב ג'ייקובסון על המשמעות שנתן ליום הזה. ומזל טוב לכולכם, כל אחד ביום שבו הוא נשלח להאיר את העולם.
לקבלת התכנים של סיון רהב מאיר באופן קבוע לסלולרי סמסו למספר 058-679-9000
