כשבאו הנחשים השרפים על ישראל, העם צעקו אל משה, וה' ציווהו "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". חכמים במשנה מלמדים שלא הנחש ממית, "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים". לאור זאת שואל האדמו"ר הזקן: אם מה שמרפא את ישראל זה שעבוד הלב לאביהם שבשמיים, מפני מה צריך נחש נחושת? מדוע לשים נחש על נס? מספיק לומר להם שיסתכלו לשמיים וישעבדו את ליבם לה' יתברך!
אלא, אומר אדמו"ר הזקן, יש כאן סוד גדול מאוד. נחש הנחושת בא ללמד את עם ישראל עיקרון חשוב ביותר. כדי להבין זאת נשאל: מפני מה אמר הקב"ה למשה לעשות דווקא נחש? הלא נחש הוא חיה רעה, ועדיף שיעשה כבש או טלה או יונה וכדומה, מהחיות הטהורות. ולא עוד אלא שהוא עצמו המזיק שפוגע בעם ישראל, ואיך הוא עצמו נעשה סמל לתרופה?
אלא שנחש הנחושת שעשה משה בא ללמד יסוד עמוק מאוד – כל מה שנמצא למטה, יש לו שורש למעלה. אפילו הרע והקשיים אינם במקרה, אלא שורשם מלמעלה. הנחש שלמעלה הוא למעשה השורש שממנו משתלשל הנחש שלמטה. בכך הקב"ה ביקש ממשה להראות לעם ישראל שכל דבר בעולם למטה ניזון משורש רוחני במרומים. הנחש שלמטה איננו יכול לעשות מאומה אלא מהכוח השופע בו משורשו הרוחני. בשעה שישראל הסתכלו כלפי מעלה וראו את נחש הנחושת, הם הבינו במעמקי לבבם שהנחש למטה איננו יכול לעשות מאומה בלי שה' יקיים אותו, בלי שורשו הרוחני, שהוא הנחש שלמעלה. או אז הם שיעבדו לבם לאביהם שבשמיים, שכן הם הבינו שמקור כל ההצלחה והברכה הוא החיבור לה', וכל הצרות והנחשים באים מכוח הניתוק מה' יתברך.
נחש הנחושת לימד את ישראל שמוצא פי ה' הוא השורש לקיום כל העולמות כולם, הרוחניים וגם החומריים. הם ראו עין בעין שיש שורש רוחני עליון שהוא מקור כוח לכל נברא גשמי. ובשעה שישראל הסתכלו כלפי מעלה, הם העלו את המבט שלהם ממבט אנושי רגיל למבט אמוני ומעמיק, ואז הם הכירו שהנחש שנמצא למטה ומאיים עליהם אינו חי מכוח עצמו, אלא הוא תלוי בהנהגת ה' העליונה. ממילא הבינו שהפתרון האמיתי לכל אתגרי החיים הוא חיבור חי לה', שעבוד הלב לאביהם שבשמיים. ובכך הכול יסתדר. שכן הכול מאת ה', ו"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עימו".
עניין נחש הנחושת בא לאחר המאיסה במן. כפי שמבואר בתורה, התכלית של המן נועדה ללמד את עם ישראל "שלא על הלחם לבדו יחיה האדם", לא על עשייתו והשתדלותו בלבד, אלא "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", כלומר השפע הא-לוהי הוא יסוד הקיום והברכה, וככל שיחבר האדם את עצמו לה', כן יצליח בעשייתו והשתדלותו. אם אפילו הנחש, דהיינו האויבים שבאים למטה, מסובבים מאת ה', קל וחומר שהאדם עצמו וכל הצלחתו תלויים ברצון ה' ובברכתו.
הנחש בא בתגובה לישראל שמאסו במן. בעומק העניין הם מאסו בחיבור אל העליונים, ורצו דווקא את הדבר שצומח מלמטה, מתוך העשייה האנושית. כפי שמבואר בתורה, מדובר בדור שעומד להיכנס לארץ, לכן מצד שורש נשמתם הם חשקו בעשייה ובפעולה מצידם, שכן הוא דור ארץ ישראל, שצריכים לפעול גם בעצמם, לכן לא רצו את המן. אך הייתה כאן טעות קשה, שכן אף היכן שיש צורך בעשייה אנושית, אין הכוונה חלילה שהיא תחליף להשגחת ה', אלא היא כלי לגילוי השגחת העליונה וברכתו, ובלא ברכת ה' שום עשייה אנושית לא תצליח. ההשתדלות שלנו לא באה להחליף את פעולת ה' אלא ליצור כלי בעבורו, שיתגלה ויתברך בתוכנו, מתוך עשייתנו. בהנהגת הנס שבמדבר ה' פעל הכול לבדו, ובארץ ישראל פועלים בשותפות: האדם מכין כלי, וה' משפיע אורו ומברכתו.
מתוך כך יובן מדוע ה' ציווה לעשות נחש נחושת ולא רק להורות להם להסתכל כלפי ומעלה ולהתפלל. נחש הנחושת לימד את ישראל להכיר את השורש הרוחני של מה שקורה למטה. ובכך ידעו לחבר בין העשייה שלהם ובין ברכת ה'. גם התפילה לא נועדה להחליף את ההשתדלות אלא לחברה למקור שממנו באה הברכה. התפילה הנאמנה מרוממת את האדם להבנת המהות האמיתית של החיים, להעמיק ולראות את השורש הא-לוהי שבכל דבר. שנזכה לחיות מתוך חיבור שלם לה', אמן!
