קדימה להסתער!
א"ל
בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אבי מעוז וחגית משה, כולכם רצויים ואהובים. כל אחד מכם מביא איתו כישרון מיוחד, יכולות אסטרטגיות וניהוליות ובעיקר ציבור תומכים שאוהב אתכם, אוהב כל אחד מכם עם הייחודיות שלו.
אנחנו מתחננים אליכם, תסגרו את העניינים מהר, אל תעשו לנו את מה שעשיתם בבחירות האחרונות. אין שום סיבה שזה יקרה שוב. אם יש משהו טוב שהממשלה הזאת עשתה, זה שהיא גרמה לציבור שלנו שוב להתאחד סביב נושאי הליבה שלנו, של כולנו. תסגרו את הכול בחדרים הסגורים – ומהר. בלי כיפופי ידיים מיותרים. אין לנו זמן וחשק לזה. גם אם פה ושם תצליחו 'להבליח' עוד איזה חבר לרשימה שלכם, לנו זה לא יהיה שווה את זה.
אז אנא מכם, אל תחשבו רק על עצמכם, תחשבו עלינו. צאו אלינו עם בשורה מוגמרת, ומהר. אנחנו כאן כדי להסתער!
תודה להורים
יוסף וקסמן
פגשתי השנה בעיקר תלמידים.
אך גם פגשתי הרבה הורים.
פגשתי הורים שתמיד מקפידים להודות על כל שיתוף ועל עדכונים ופעילויות.
פגשתי גם הורים שפתאום בי נזכרים כשהבן קיבל עונש והם מאוד ממורמרים.
פגשתי הורים שמבקשים בעדינות, ופגשתי הורים שדורשים בעזות. פגשתי הורים שמותחים ביקורת עדינה וגם הורים שצועקים כמו במלחמה.
תודה להורים שחיזקו והכירו טובה בפרגונים ובמילים טובות. תודה להורים שלימדו אותי כיצד צריך להכיר טובה לגננות, למורים ולמורות.
וכן, תודה גם להורים שזיכוני להיות מהנעלבים ואינם עולבים.
אוהב את ילדי ישראל המתוקים, ובפרט את ילדיי ואת התלמידים שלי, שהם כבניי.
בְּנִימָה אִישִׁית
יְהוֹשֻׁעַ אודרברג
יָשַׁבְתִּי לִכְתֹּב לְךָ הֶעָרָה,
כְּבָר חִכִּיתִי לְהַגִּיעַ לְשִׁמְךָ,
שָׁם יָדַעְתִּי
שֶׁאוּכַל בְּתוֹךְ פָּחוֹת מִכַּמָּה פְּעִימוֹת,
לִכְתֹּב לְךָ אֶת הַלֵּב.
נִגְמְרוּ הַתָּוִים,
אַךְ רַק שֶׁל הַמֻּגְבָּל,
תֵּבַת הַטֵּקְסְט.
אָך כַּמָּה נִפְלָא לְהַאֲזִין,
לְמַנְגִּינָתְךָ,
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא פּוֹסֶקֶת,
לָהּ אַף אֶחָד לֹא יוּכַל,
לְלֹא סוֹף תָּוִים,
וְנִרְאֶה שֶׁאַתָּה וְהִיא
כָּל כָּךְ אוֹהֲבִים.
הַמַּחֲשָׁבָה, הַכְּתִיבָה,
עִם כָּל יָפְיָהּ,
נִמְצֵאת בְּחָסוּת הַהַגְבָּלָה,
לָכֵן בְּסוֹפָהּ אֶחֱזֹר לַדִּמְיוֹן,
לַמַּנְגִּינָה בִּכְלֵי הַהִגָּיוֹן.
להבריא את מערכת החינוך
איתמר ליברמן
השנה ביום ירושלים לבשתי חולצה לבנה. תגרה אלימה בין שני תלמידים הכתימה אותה בכתם של קפה שחור. הכתם הסתלק בתהליך הניקוי, אך המציאות העגומה במסדרונות בתי הספר נותרה בעינה.
עוד שנה נחתמת (ונכתמת) בזירה החינוכית כשהיא סובלת מכאב כרוני: משתעלת פה, מדביקה שם פלסטר, דומעת. מול ילדים בתסיסה מדהימה של חיים עומד מנגנון הכוונה מבולבל ומקובע כחלק ממערכת חולה ורפוסה שעוסקת בהישרדות, רודפת אחר כל פיסת הצלחה ותעודות הוקרה ומתנערת מתהליכים אמיתיים.
כמורה אני חווה מדי יום זירה מצולקת ומדכאת ומתמלא בתסכול. שואל את עצמי מתי אזכה לספק את מה שחניכיי – "חומרי הגלם" היקרים – זקוקים לו: תשתית של ביטחון וביטוי אישי. אך המגמה היא דווקא לנפח את הילד בידע על חשבון צדדים אלו.
עם המאמצים להשפריץ פה ושם טיפות של שפיות ושמחה, מה שבאמת מלבה את התסכול זה לא רק המשכורת אלא גם אובדן דרך. משבר משכורות המורים הוא רק קביים רעועים שמספקים מזור מועט לנכות קשה. יש לשבות כדי לבנות פה רוח חינוכית אחרת שתעצים תהליכים רציניים כדי להבריא את האוויררה החינוכית. מרחבי למידה זקוקים לשינוי מהותי של ממש.
יש לנקוט מעשים בשטח ולהביא לאחריתו של מעגל הסחרור שרק צובר תסכולים מביא לסידוק מעמד המורים שבעקבותיו סובלים התלמידים שלא באשמתם מחוסר בהירות חינוכית.
בעיניי המטרה לסיים פרשה בשיעורי תורה אינה ראויה יותר מהדאגה למהות, לחינוך מצמיח אישי ורגשי שרואה את צורכי הילד. נכון גם לדלג על משוואה מתמטית במטרה להשיג עוד מדרגה בבניין האישיות של הילד. לצערנו מה שאנחנו רואים מדגיש את העובדה שלא הפקנו את לקחי הקורונה. אם כן, עלינו לשאוף לנהל זירה בריאה ושמחה שבתוכה יצמחו מורים בעלי עוצמות וממנו יצאו תלמידים כשבידם תעודה שאינה מציגה נתונים ומספרים אלא מדגישה את הצדדים האנושיים שבהם, את המידות והערכים, ושתשקף את המהות ואת מקומו האישי של כל תלמיד ותלמיד.
אצלי כנראה מורגשת איזו "אי-שפיות", מכיוון שיש בי חוסר הסכמה לוותר על המקצועי שנוגע בנצח, במהות, בתכלית קיומנו כעם שיש לו הזכות לבנות עולמות בליווי עזרה ממרומים, עוד חוליה ברצף הקדוש של העברת התכנים והרעיונות היהודיים. נכון שמשימת החינוך היום קשה ומסובכת, אך אסור להפקיר את הזירה החינוכית לנוכח רוחות הבלבול וחוסר האונים.
בעולם רווי אתגרים נפשיים וחברתיים תפקידו של מורה הוא בעיקר לשמש אלומת אור שמשרה ביטחון ואמון. דמות שתסייע לילד לבנות בנפשו את הדרך להאמין בעצמו.
אני מקווה שנראה בקרוב שינויים אמיתיים ומשמעותיים במסדרונות בית הספר, ואוכל סוף סוף לשתות קפה בשלווה ולראות מסביבי ילדים בריאים ושמחים.
אלו ואלו צדיקים, רק אלו צודקים
תגובה על 'אלו ואלו' מן השבוע שעבר
ד"ר גדעון ארליך
בתלמוד הבבלי במסכת סוטה (מז ע"ב) כתוב: "משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות".
בגמרא אחרת (תמורה טו ע"ב) מסופר שהמחלוקת הראשונה הייתה אחרי שמת יוסף בן צרידא. רש"י מסביר בתחילת העמוד הבא שעדיין לא נחלקו חכמים בשום דבר "שעדיין לא נתמעט הלב".
לפנינו קביעה ברורה ומוחלטת: מחלוקת היא מצב שבו אחד הצדדים טועה. התורה אינה יכולה לכלול דבר וגם היפוכו. ואם יש מחלוקת, כי אז לפנינו "שתי תורות" שאחת מהן שגויה, והשגיאה נובעת מכך שאחד מהחולקים לא למד כראוי.
יותר ממאה ועשרים פעמים מופיעה בגמרא שאלה בנוסח זה: "ומי (האם) אמר פלוני כך וכך והרי הוא אמר בהזדמנות אחרת את ההפך". יש בזה קביעה מוחלטת שלא ייתכן שגם דעה א' נכונה וגם ההפך ממנה נכון. ההסברים בגמרא הם שהוא חזר בו מאחת הדעות, או בכל פעם דיבר על מקרה אחר.
על כן טבעי שבין חכמינו שאחרי הגמרא נפוץ הפתגם "אין שמחה כשמחת התרת הספקות" או "מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספקות, לא טעם טעם שמחה מעולם", שאומר שאנו דוגלים בתרבות האמת, ותרבות המחלוקת המקבלת דבר והיפוכו היא תרבות מעצבנת.
בימינו תרבות המחלוקת זוכה לשבחים. רבים אומרים "גם דעה א' נכונה וגם ההפך ממנה נכון". אך האומרים זאת יגידו כך רק על דעות חכמי התורה, איש לא יגיד כך למי שיחלוק עליו ויגיד "נכון, נתת לי הלוואה, אבל אין חובה להחזיר הלוואה".
מרבים לצטט את "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", ואף ראיתי מי שכתב כאילו ביטוי זה מופיע פעמים רבות בתלמוד ואומר ששתי הדעות ההפוכות הן דבר ה'! אך הביטוי חוזר שתי פעמים בלבד, ואין הכוונה כאילו הקב"ה אומר דבר וגם אומר שההפך ממה שאמר הוא אמת. אלא המשמעות היא שאלו ואלו צדיקים שלומדים מתוך רצון להבין את דבר ה'; האחד צודק והאחר טועה.
כך ברור גם ממסכת חגיגה (ג ע"ב): "הללו מטמאין והללו מטהרין… היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד… עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים". הקשב לכל הדעות, כי האומרים מקבלים מלכות שמיים, תהיה כמו מטחנה שקולטת מהמשפך את החיטה (ראו רש"י: אפרכסת), טחן כל דעה להבנת הפרטים, ואז תחליט מי צודק ומי טועה!
ובעירובין יג ע"ב: "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו". המחלוקות ביניהם נמשכו הרבה יותר משלוש שנים, אך כאן מדובר במחלוקת לפי מי ההלכה. שניהם הסכימו שלא נכון שכל אחד מהם צודק. את המשך הגמרא אפשר להבין כהסבר לכך שבית הלל הגיעו לאמת. הם לא דחו את דברי בית שמאי אלא רק לאחר לימוד אמיתי של שתי הדעות.
בתלמוד מוצאים פעמים רבות מאוד ש"חזרו בית הלל להורות כבית שמאי", ורק פעם אחת ש"חזרו בית שמאי להורות כבית הלל". לכן התואר "לשם שמיים" (ולא לשם התנצחות) הולם יותר את בית הלל. כך אפשר להבין גם את "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים" (אבות ה, יז) – לא מחלוקת "בין" אלא מחלוקת "על". המחלוקת של בית הלל על בית שמאי הייתה יותר לשם שמיים, ולכן דעתם מתקיימת.
