הרב אהרון אגל־טל
השתתפתי במידה מסוימת בהסברה כנגד ממשלת בנט לפיד. התראיינתי במקומות שונים וכתבתי במצטבר עשרות מאמרים. חייל אלמוני בצבא לאומי גדול שקם להילחם על מדינתו ועל זהותה היהודית. אנחנו כרגע ברגע של סיפוק, אבל מציע שלא להיסחף לשמחה פורצת גבולות. יש כאן מכשולים אדירים לפנינו ובעיקר – הוצאתם של החולמים להצביע.
אחד האתגרים הגדולים לפנינו הוא לשמור על מרקם היחסים השברירי בעם שלנו. אנחנו בפרשת קורח, וכולנו מכירים את חכמינו שדיברו על מחלוקות לשם שמיים מול מחלוקת קורח ועדתו. כעת אנחנו במבחן עליון בשאלה – מה טיב המחלוקת שניהלנו.
באופן טבעי מחלוקת מייצרת אמוציות וגם באה מהן. כאשר צד אחד משוכנע בצדקתו ובטוח שהצד האחר טועה או הוזה, הוא אינו יכול להתייחס לכך בשוויון נפש. האמוציות מייצרות מילים קשות, כי הן מנסות לקרוע את המסך המבדיל בין הקבוצה שמולי ובין התבונה כפי שאני מבין אותה.
אני חושב שהמבחן הגדול הוא לאלו שהצליחו במלאכת הפירוק הקשה, ואני בהם. רצינו להגיע למטרה מסוימת והיא הושגה אמש. הממשלה התפרקה ברוך השם. אבל מכאן ואילך עומדת לפנינו השאלה התלמודית: "מאי נפקא מינה?" מנפק"מ זו שאלה שמבקשת להבין – מה יוצא מהמחלוקת? לאן זה מקדם אותנו? במקרה שלנו – אם אנשים נהנים לריב זו בעיה שלהם. בשאלת הנפק"מ – נדמה לי שאין עוד טעם בהטחת עלבונות כלפי הצד האחר. את הבירורים האידאולוגיים והמוסריים ניתן וחובה להמשיך אבל מתוך רוגע ואמון שבצד השני יש אנשים שרוצים גם הם בטוב ובצדק. המחנה שאני מאמין בו ניצח במאבק הזה. אין לי עניין להשפיל את הצד השני, גם אם הוא היה נוהג בי אחרת. התחנכתי על ראייה כלל־ישראלית שיש בה אחריות עמוקה, ואני מקבל על עצמי את אי השוויון הזה. אני מוכן להיות הפראייר שנוהג ביריביו בנדיבות שהם לא היו מפגינים כלפיו.
אנחנו חולקים בחריפות כי אנחנו רוצים לנהל את המציאות, והיא לא יכולה להתאים לכל הצדדים. אם אני חושב שאדם בגד ושיקר – לא אהסס לומר זאת, גם במחיר של אי נעימות חברתית. לא ניתן להחניף לאנשים רק כי הם במיליה שלנו. אבל אחרי שהשגנו את התוצאה המקווה ושינינו את המציאות, כדאי לחזור למתינות ולגישה מרוככת יותר.
ומה יקרה אם תרחיש כזה יקרה שוב?
יש עדיין דיו במכונות הכתיבה שלנו.
