רשות הדיבור קרח

אלו ואלו

שרון רוטשילד

לא מעט פעמים מתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, וכלל לא ברור לנו איך אנשים אחרים מגיעים למסקנות אחרות משלנו, כי הרי ברור שאנחנו הצודקים היחידים.
גם חז"ל נדרשו לשאלה הזו וקבעו, לכאורה באופן תמוה, שייתכן מצב שיש יותר מצודק אחד: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים: "אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱ-לֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל" (עירובין ב, י–טו).
חשבתי לנסות ולהסביר את האפשרות הזו על ידי שני משלים: המשל הראשון הוא על חמישה אנשים שהוכנסו לחדר חשוך לחלוטין, ואומרים להם לתאר את החיה שמצאת בחדר. הראשון יוצא ואומר שהיא דומה לעמוד גדול. השני יוצא ומתאר אותה כמניפה. השלישי מתאר אותה כצינור כיבוי אש. הרביעי טוען שהיא דומה למברשת ניקוי אבק, והחמישי אומר שהיא דומה לחבית גדולה. האם מישהו מהם טועה? האם ייתכן שכולם טעו? האם ייתכן שכולם צדקו?
מדליקים את האור בחדר ורואים שהחיה היא פיל. העמוד הגדול הוא הרגל של הפיל. המניפה היא האוזן. צינור כיבוי אש הוא החדק של הפיל. המברשת לניקוי אבק היא הזנב, והחבית היא הבטן של הפיל. הנמשל נראה עכשיו ברור: לפעמים כשיש סתירה ייתכן שכל אחד רואה תמונה חלקית בלבד ולא את התמונה הכללית.
הסיפור השני הוא על ההכרעה מי צודק יותר: אדם עומד ברמזור אדום, במעבר חצייה במקום שכוח א-ל בשעה 3:30 לפנות בוקר. הכלבים כבר הלכו לישון, והציפורים עדיין לא קמו. האם יעבור באדום או יחכה שהרמזור יתחלף לירוק? רוב האנשים הנורמטיביים כנראה היו עוברים באדום. נניח שהאדם עובר ונתפס מייד בידי שוטר שעומד בסמוך. האזרח מתעצבן ומבקש להישפט. אין ספק שכוונת החוק היא להגן על הסדר הציבורי, על הולכי הרגל ועל הנהגים, אבל האם זה המצב כאן?
נראה שאם הנושא ייבחן על פי כוונת החוק, כוונת המחוקק, לא הייתה סיבה שהשוטר יקנוס אזרח, שכן אין שום הפרעה לסדר הציבורי וגם ביטחונו של איש לא נפגע. אבל השופט לא יכול לקבל את טענת האזרח על כוונת החוק, וחייב להרשיע את האזרח מאחר שהוא פוסק על פי החוק ולא על פי כוונת המחוקק, והחוק קובע במפורש שעוברים במעבר חצייה אך ורק ברמזור ירוק.
כלומר, גם האזרח וגם השוטר צדקו, אבל השופט חייב לפסוק על פי החוק, בניגוד לבג"ץ, לדוגמה, שיכול לפרש את החוק ולהעדיף במצב מסוים דווקא את כוונת המחוקק על פני החוק היבש.
ואפשר לסיים בבדיחה מוכרת:
זוג מגיע לרב לייעוץ זוגי. נכנס הגבר ושוטח את טיעוניו. אומר לו הרב: "אתה צודק". יוצא הגבר ונכנסת האישה, היא שוטחת את טיעוניה לפני הרב, והוא אומר לה: "את צודקת". יוצאת האישה, ואל הרב פונה העוזר שלו ואומר לו: "כבוד הרב, איך ייתכן שאמרת גם לגבר וגם לאישה שהם צודקים?" עונה לו הרב, "גם אתה צודק".

הַבְּחִירָה שֶׁלִּי

רֵעוּתָא

תּוֹרָה אַהֲבַת לִבִּי,
שֶׁזֶּה כְּבָר
בְּרֵאשִׁית סִיוָן
חָגַגְנוּ אֶת קַבָּלָתֵךְ.
מַתְּנָתֵךְ
מַתְּנַת תּוֹרָה,
בְּכָל יוֹם בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה
כָּאַבְתִּי אֶת כְּאֵבֵךְ.
כְּאֵב מְדִינַת הַתּוֹרָה
הַיְּחִידָה.
אֵיךְ נִסּוּ לְפוֹרֵר אֶת הַשְׁפָּעָתֵךְ,
עַל זֶהוּת הַמְּדִינָה.
דָּחֲקוּ אוֹתָךְ
לְסוֹף רְשִׁימַת סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת,
וְהֶעְדִּיפוּ אֶת כֻּלָּם עַל פָּנֶיךָ.
אוּלַי שָׁכְחוּ
שֶׁזּוֹ אַתְּ שֶׁאַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת,
בְּהֵעָדֵר מְדִינָה
הֶחֱזַקְתְּ אֶת הָעָם וְהַשָּׂפָה
וְהֵשַׁבְתְּ בע"ה בָּנִים לִגְבוּלָם.
כִּי תּוֹרָה עַם וְאֶרֶץ חַד הֵם.
אֵיךְ רָמְסוּ אֶת כְּבוֹדֵךְ
בְּטַעֲנוֹת לְאַחְדוּת כָּזָב
צִמְצְמוּ תַּלְמוּדֵךְ פָּגְעוּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
אַךְ בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן קֵרְבוּ אֶת בָּנֶיךָ

יוֹם יוֹם בִּתְפִלּוֹתַי
וּמוּל הָאוֹר הַזַּךְ שֶׁל נֵרוֹת הַשַּׁבָּת
תָּבַעְתִּי עֶלְבּוֹנְךָ, חֶרְפָּתְךָ.
וּבָרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה
קוֹם יָקוּם מֵחָדָשׁ כַּלָּבִיא כְּבוֹדֵךְ.
בִּנְפִילַת הַמֶּמְשָׁלָה
וּתְקוּמַת חֲדָשָׁה
שֶׁכֶּתֶר הַתּוֹרָה יָנוּחַ לְרֹאשָׁהּ.
וַאֲנִי תְּפִלָּה
שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים
שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ עוֹד שְׁעוֹנִים מְעוֹרְרִים.
שֶׁנָּבִין שֶׁרַק זוֹ מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
וְשֶׁבַּקַּלְפִּי תַּעֲבֹר הַבְּחִירָה
דֶּרֶךְ הַפִילְטֶר שֶׁל הַתּוֹרָה.

אַהֲבָה

מֵיטַב בָּרָק

אַהֲבָה שֶׁהַכֹּל אַחֲרֶיהָ תָּרִים
הַכֹּל רוֹצִים לִלְגֹּם מִטַּעְמָהּ הַמִּסְתּוֹרִי
אַהֲבָה – מֵהַמִּלִּים הֲכִי מְחֻפָּשׂוֹת
אַהֲבָה וְאַחֲרֶיהָ מִלִּים מְכֻבָּסוֹת
אַהֲבָה שֶׁל טוּ בְּאָב
וְאַהֲבָה שֶׁל חֹדֶשׁ יוּנִי – עַכְשָׁו
אַהֲבָה אֲרֻכָּה וְאַהֲבָה חֲטוּפָה
אַהֲבָה שֶׁבָּאָה בְּכָל עֲטִיפָה
אַהֲבָה שֶׁנִּרְקֶמֶת בֶּאֱמוּנָה וּבְסַבְלָנוּת
וְאַהֲבָה שֶׁהִיא כְּלִי לְהַכְנִיס בּוֹ רֵיקָנוּת
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ צְעִירָה וְצָעִיר
בּוֹנִים בֵּיתָם יַחַד בְּיִשּׁוּב אוֹ בְּעִיר
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ
אִשָּׁה תִּתְרֹם רַחְמָהּ
וְאִישׁ זַרְעוֹ יִתֵּן – בִּשְׁבִיל מָה?
בִּשְׁבִיל אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ רוֹצִים יְלָדִים
יְלָדִים אֲבוּדִים
שֶׁבְּשֵׁם הָאַהֲבָה – זְכוּת הַפְּרָט – שֶׁל הַהוֹרִים
יְחַפְּשׂוּ אַהֲבָה בִּשְׂדוֹת זָרִים
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ נַחֲזֹר לַגְּמָרָא
נָדוּן בִּשְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי וְיִחוּסִין – וְנִקָּרַע
שֶׁהֲרֵי מַדּוּעַ חֶלְקָם יִגָּרַע
שֶׁל בַּעֲלֵי אַהֲבָה חֲסֵרָה
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ יֵשׁ מַטָּרָה
לְהַנְדֵּס תּוֹדָעָה עַד לִמְחִיקָה גְּמוּרָה
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ יֵשׁ – הֲבָנָה וְקַבָּלָה
שֻׁתָּפוּת וְסוֹבְלָנוּת בְּלִי הַגְבָּלָה – וַהֲכָלָה
אַהֲבָה וּפִתְאוֹם – מָה הַבְּעָיָה, אוּלַי אֶפְשָׁר
וְיֵשׁ חַד-הוֹרִיִּים אָז אוּלַי גַּם זֶה מֻתָּר
אַהֲבָה בְּלִי אִשָּׁה וּבְלִי גֶּבֶר, רַק מִגְדָּר
אַהֲבָה וּבִשְׁמָהּ רִיק, כְּלוּם, אוֹצָר שֶׁנִּגְמַר
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ יֵשׁ יְתוֹמִים מִלֵּדָה
עַל פַּס הַיִּצּוּר שֶׁל הָאַהֲבָה וּכְבוֹדָהּ
אַהֲבָה שֶׁבִּשְׁמָהּ כָּל אַחַת – יַקִּירָה, אֲהוּבָה
מִלִּים שֶׁנִּזְרָקוֹת לַחֲלַל הָאֲוִיר בְּרוּחַ טוֹבָה
אַהֲבָה שֶׁהִיא גַּאֲוָה
מִי יֵצֵא מֵהָאָרוֹן
מִי יָעֵז לְהַגִּיד דַּעְתּוֹ בְּגָאוֹן
מִי יִפְצֶה פִּיו עַל הָאַהֲבָה הָאֲבוּדָה
אִם בְּשֵׁם הָאַהֲבָה יְפַטְּרוּהוּ מֵהָעֲבוֹדָה
אִם בְּשֵׁם הָאַהֲבָה יַעֲמִידוּהוּ בַּכִּכָּר
כִּי בְּשֵׁם הָאַהֲבָה כָּל אֶמְצָעִי מֻתָּר
מִי יְדַבֵּר בִּגְנוּת הָאַהֲבָה הָאֲבוּדָה
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לָצֵאת נֶגְדָּהּ
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִלָּחֵם בַּתּוֹדָעָה
אִם כָּבְשָׁה אוֹתָהּ בְּלִי בְּעָיָה הַנְּקֻדָּה
אַהֲבָה וְאוּלַי תִּהְיֶה צַדִּיק וַעֲנָק
אַךְ לֹא תִּרְאֶה אֶת הַתְּמוּנָה
לֹא תִּרְאֶה אֶת הַחֹר נִקְדָּח בַּסְּפִינָה.

לב פועם

שלומית כץ

לא לוותר עליי,
עד הטיפה האחרונה.
לב פועם
זה לא עניין של בקטנה,
התנועה משתנה
סימן שחיים פה
סימן שזזים,
סימן שכאן ועכשיו
אפשר לנשום עמוק.

לא לוותר על חלום ישן,
עד שיתגשם
רק שהלב
לא ירגיש אשם
שלא ניסה
שלא הסכים ליפול,
שחשב שזה לא שווה
אם זה לא בגדול.

לא לבזבז את הזמן
על לחשב טעויות.
מה שצריך להיות
נקבע בשמיים.
אם הידיים פתוחות
הכול מגיע
לכתובת המדויקת,
עד הבית.

לא לוותר עליי,
עד הטיפה האחרונה.
לזרוח כמו השמש,
זה לא עניין של בקטנה.
מה אכפת לך
שהלב יפעם חזק
רק שלא יהיה
כמו מכונה.
התנועה משתנה
סימן
שחיים.

רווק שלומד תורה

א"מ

אבל הוא מכיר קצת את העולם? הוא מנותק? הוא מדבר עם אנשים? לא קצת מחשיד שהוא לא התחתן? אבל למה הוא לא עובד? אלו מקצת השאלות החוזרות ונשנות כשמישהי מואילה בטובה בכלל לברר על חלקנו. לפעמים שגם את זה לא עושים בגלל שהתשובות מראש כבר ברורות לה.
אז כן, אני לומד תורה, עושה את הדבר הכי אידיאלי שאפשר, ומשתדל להוסיף עוד ועוד. כן, אני משתדל שתיקון המידות והערכים הבאים מתוך התורה יהיו נר לרגליי בכל דבר שאני עושה. כן, אני מכיר את העולם, עושה מילואים, נהנה מנוף יפה או ממוזיקה עם משמעות, צוחק ומדבר עם חברים.
אבל לא, אני לא מכיר את הסדרות והסרטים המדוברים ביותר. לא, אני לא שייך לתרבות של קניות ללא שום מטרה. לא, אני לא מחפש למלא את הזמן בעיסוק מצטבר של שעות בטלפון.
ככל שעובר הזמן אני מבין לצערי שזו תוצאה של חינוך שקרוב מדי לערכים הכלליים אבל בפחות שימת דגש על ערכי התורה. כמובן, יש הרבה משפטים שאפשר לצטט על חשיבות העשייה וכו', אבל האמת צריכה להיאמר, אנחנו לא רואים בתורה ובלימודה את הדבר הכי מרכזי שאמור להוביל אותנו. לכן לא מעט בוגרי ישיבות ומכינות כמעט לא לומדים כלום, והערכים שעליהם אנו גדלים בעיקר מתנקזים להצלחה צבאית או כלכלית, וממילא אין נכונות לגדול בתורה. והבחורות כל זמן שהן במדרשות יש אווירת השמחה בבן תורה, אך לצערי בהמשך חוזרים פשוט למה שהתחנכנו מקטנות, שברור שיצטטו סיסמאות שתורה זה חשוב, אבל זה נשאר דיבור באוויר, כי בפועל הן לא רוצות את ההוא 'המנותק', 'השותק', 'בלי החברים', שכל היום יושב בישיבה ומכניס לעצמו מידע שלא יביא לו שום תועלת, וחבל.