עד היכן יש לברר לפני שידוך? לאילו רזולוציות יש להגיע? או שאלת מיליון הדולר: היכן נגמרת ההשתדלות ומתחילה האמונה?
נדמה לי שהשאלה הזו עצמה היא חקירה שאיננה במקומה מפני שהשאלה האמיתית בכל חיבור – לעבודה, לבת זוג, לארץ חדשה – תהיה: היכן מסתיימת האמונה ומתחילה ההשתדלות.
השבוע הייתי בפריז ושמעתי אנשים רבים כל כך שנפשם יוצאת לבוא ארצה. הם מתמודדים עם שאלות כבדות משקל: מה יהיה עם הפרנסה? איך יסתדרו הילדים? היכן יגורו? אבל נקודת המוצא שלהם היא באמת אמונה תמימה מפעימה.
וכך יתייחסו חז"ל לשאלת ההשתדלות:
ה'כלי יקר' יבאר שבמקום 'לתור' את הארץ, קרי, למצוא את יתרונותיה, הם יצאו 'לחפור', למצוא חרפות.
האור החיים הקדוש יאמר, שאסור היה לשאול "האם", כי אם "איך". רק זו השתדלות שתביא ברכה בעקבותיה.
הרמב"ן יאמר שההשתדלות מותרת והכרחית ובלבד שלא תשתמשו במילה "אפס" כי עז העם. תחושת האפסות כמוה כמרידה בקב"ה הכל־יכול, גם כשאנחנו מוגבלים.
ונדמה לי שכאן מגיעות הנשים, הבוטחות, אלה שסירבו לבכות בלילה ההוא.
הן ייקחו את רכיבי הסיפור המפחיד הזה ויאמרו: "אפילו!" אפי לו.
הן יאפו לאיש ולילדים חלה מנחמת, חלה חולמת, חלה טובה מאוד מאוד ויאמרו, בהשתדלות היפה מכולן: "ועתה אל תיראו, כי לחמנו הם!"
לפעמים השיר הפשוט של הלחם מנצח מלחמות מבהילות. הלחם הזה יהיה כולו השתדלות מלאת אמונה, וכבר לא יהיה אפשר להבחין היכן הסתיימה האחת והתחילה האחרת. לנשים האלה אין ארץ אחרת.
