יואל שילה
רק לפני שנתיים הגיע מחנה הימין לנקודת רתיחה שכמותה לא ראינו שנים.
מתח פנימי אדיר, ברכת 'שהחיינו' שנישאה באוויר ותחושה של חלום שמתגשם, ולעומתה – הזהרות חריפות שמדובר ב'ריבונות פירוס', כזאת שתחזק הרבה מאוד מהיישובים הקיימים, אך תאפשר מדינה פלסטינית ותהפוך חלק מהיישובים למובלעות. כתושבי יו"ש התחלנו ללמוד מושגים פוליטיים חדשים – מחנה פרידמן ומחנה קושנר. את הסוף, שהוויכוח ההיסטורי עליו עדיין מתנהל, כולנו מכירים – ריבונות לא הוחלה, ועם קשר או בלי קשר, נחתמו הסכמי אברהם.
הריבונות, כמו טעם של אפיקומן, נשארה לכולנו בפה, רק בתוספת טעם של החמצה.
בגלל מי? ההיסטוריה תשפוט, ונקווה שאז הריבונות כבר תהיה עובדה, ונושא המחקר לא יעניין כל כך.
המשימה הראשונה של כל קבוצת כדורגל היא קודם כול להעביר את הכדור לחצי המגרש של הקבוצה היריבה. כשהכדור בצד שלך, אתה גם קרוב לחטוף גול וגם רחוק מלהכניס. בזמן ממשלת נתניהו בפעם הראשונה הכדור עבר צד, הכדור עבר לחצי המגרש של הריבונות.
היום, שנתיים אחרי, בזמנה של 'ממשלת השינוי' אנחנו נמצאים שנות אור אחורה. עברנו מריבונות לתקנות.
מזמן שבו היינו עסוקים בדיון חריף אם נכון ואפשר לחזק את מעמד ההתיישבות למקום שבו לא הייתה מעולם, הגענו למקום שבו תִּחזוקה המינימלי של שליטת מדינת ישראל ביו"ש לא יכול להיות על ידי הממשלה. הנפת האגודל כלפי מטה, של החברת הכנסת זועבי, נגד ההתיישבות – לעולם תיצרב בתודעה של כולנו כסמל הממשלה הזאת, ממשלה שנתנה את הכוח לאויבי מדינת ישראל, הכניסה לתוך קודש הקודשים של השלטון בישראל את הנרטיב הפלסטיני וממילא גם נתנה לאויבי ההתיישבות את היכולת להשפיע על מעמדה.
"אז תלחצו על הימין להעביר את התקנות!" מכירים את הטענה ההזויה הזאת?
תמליכו ותכשירו את האויבים שלכם בשביל שיזרקו לכם (לא הערבים בעצמם, זה לא לכבוד שלהם) כמה פירורים… אין טענה גלותית ומושפלת מזאת.
משל למה הדבר דומה? לאדם שמחכה בתור לאוטובוס ורואה שהנהג שמגיע מתנדנד כולו שיכור. הוא מתקשר למשטרה: "הנהג פה שיכור גמור! עוד רגע הוא הופך את האוטובוס, יש פה סכנת חיים ממשית! הבן־אדם כל כך שיכור, לא מצליח לעלות במדרגות לאוטובוס". מה יענו אותם התומכים בממשלה? "לא מצליח לעלות במדרגות? עזור לו לעלות! בידך לעזור לו להתחיל את הנסיעה".
אז לא, ממש לא, לא נעזור לממשלה שמשליטה נרטיב פלסטיני להיות על ההגה של מדינת ישראל, כי כמו נהג האוטובוס השיכור, דווקא אם היא תהיה על הכיסא היא תמשיך לגרום את הנזקים הגדולים במעמדה של ישראל בעולם, בריבונותה בתוך שטחה, בזהות היהודית ובתקווה שהיא נותנת לטרור.
ודרך אגב, מה שאנחנו יודעים על נזקי הממשלה זה רק הקצה של הקצה. לפני שבוע חשפה חברת הכנסת זועבי שמנסור עבאס עובד על מימוש זכות השיבה כבר יותר מחמישה חודשים. לציבור לא היה מושג על הדבר. יכולנו להתעורר עם שני יישובים ערביים חדשים בגבול הצפון, "מסיבות אזרחיות", בלי שיש לנו שום מושג שתוכנית השיבה התחילה! בנט גם כנראה היה משיג את זה כהישג ציוני שהוא עשה בגלל תוכנית סדורה וכולי.
את הנזק העיקרי שגורמים אויבי המדינה היהודית בתוך המשרדים אנחנו בכלל עוד לא רואים ושומעים, אנחנו רואים רק את הקצה שלו. את השאר אפשר רק לנחש.
האחריות לאי הליכת ההתיישבות אחורה ופקיעת התקנות מוטלת על ניר אורבך. ניר עשה מהלך חשוב מאוד והראה שלמרות הקצב האיטי ליבו בצד של אוהבי המדינה היהודית, בכוחו לפזר את הכנסת ולגרום להארכת התקנות בצורה אוטומטית לחצי שנה, שלאחריה לא יהיה צורך בתקנות יו"ש, פשוט כי נחיל ריבונות.
פיזור הממשלה על רקע תקנות יו"ש הוא נכון וחשוב, והוא גם יהיה נושא נכון לבחירות הקרובות.
או ממשלת ימין שתוביל לריבונות, או ממשלת שמאל שתמשיך להחליש את ההתיישבות. ניר, בידך להיות זה ששם את הסטופ מהידרדרות, וזה שעושה מהלך קטן בדרך למהלך ריבונות גדול. העיניים נשואות אליך.
אומנם הממשלה הנוכחית לקחה את ההתיישבות שנות אור אחורה, אבל מחנה הימין עבר בירור חשוב, והוא חוזר כיום למאבק הציבורי, נחוש מאי פעם לעצב את מדינת ישראל בצורה ציונית ויהודית. בכוחנו לחזור לשלטון ובעזרת ה' לבצר את מעמד יהודה ושומרון לעולמי עד, לא מתוך נמיכות קומה ותמיכה בקואליציה אנטי ציונית, אלא מתוך עוצמה וגאווה לאומית.
בעזרת ה' נעשה ונצליח.
קרדיט צילום: חיים צח, לע"מ
