הסתכלתי עליו. כזה שָקט, נחבא אל הכלים. מים שקטים התלמיד הזה.
פתאום הרגשתי תחושה מטורפת של החמצה. נכון שדיברתי איתו כמה פעמים, אבל משום מה אני מרגיש שזה לא היה כמו שהייתי רוצה.
אילו רק הייתי יכול לתפוס אותו יותר לשיחה, לנצל יותר טוב את הימים שלנו יחד.
הנער הזה נראה לי כל כך עמוק, מעניין, נכון לשמוע.
סוף שנה הגיע, ואיתו החרטות שלי כמחנך. מבין רשימת היעדים שהצבתי לעצמי בתחילת השנה, כל הנושאים החשובים שרציתי לדבר עם הכיתה שלי – לא הספקתי לעבור על חצי:
כל כך רציתי לדבר איתם על צרכנות נבונה וחינוך פיננסי, על משמעות החיים, על תפילה וקשר אינטימי עם א־לוהים ובשביל מה בכלל באנו לעולם הזה. רציתי מאוד לשאול אותם, למה אתם דתיים? למה אתם לומדים כאן? רק בגלל שההורים שלכם רשמו אתכם לבית ספר דתי?
אז כמה באמת הספקתי בשנה האחרונה? לאן נעלמו לי הימים? מישהו יכול להגיד לי?
והחרטות הללו שלי בתור מחנך, הזכירו לי את ספרה של אחות אוסטרלית בשם בוני ווארי, שבו תיעדה את החרטות הגדולות ביותר שיש לאנשים לפני המוות.
בוני תיעדה במשך 12 שבועות עשרות אנשים בבלוג שנקרא “Inspiration and Chai”, ובסופו של דבר הפכה את המחקר שלה לספר ששמו: "The Top Five Regrets of the Dying".
מה שמשותף לחרטות הללו, הוא שהן לא מה שציפינו שיהיו, ובכל זאת נראה שהן כל כך נוכחות ונוגעות לכולנו:
1. הלוואי שהיה לי האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות
זו החרטה השכיחה ביותר. כשאנשים מבינים שהחיים שלהם כמעט נגמרו ומביטים אחורה, קל להם לראות כמה חלומות הם לא הגשימו. רוב האנשים שחקרה לא הגשימו אפילו חצי מהחלומות שלהם, והם מתו עם הידיעה שאי מימוש חלומותיהם קרה עקב ההחלטות שהם קיבלו, או שלא קיבלו. בריאות נותנת חופש שלא רבים מבינים, עד שהם מאבדים אותה.
2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה
החרטה הזאת הגיע מכל גבר שבוני טיפלה בו. הם הפסידו את הילדות של הילדים שלהם ואת החֶברה של ההורים שלהם. גם נשים הביעו את החרטה הזאת, אך מפני שרובן חיו בדור ותיק יותר, הן לא היו אחראיות לפרנסת הבית. כל הגברים שטופלו התחרטו עמוקות על שבילו את רוב חייהם בשגרת העבודה.
3. הלוואי שהיה לי האומץ להביע את הרגשות שלי
אנשים רבים מדחיקים את הרגשות שלהם כדי לשמור על שלום עם אחרים. כתוצאה מכך הם מתפשרים על קיום ממוצע ולעולם לא מגיעים להיות מי שהם באמת מסוגלים להיות. הרבה מהנשאלים פיתחו מחלות שנבעו בעיקר מהמרירות והכעס שהם שמרו בפנים במשך כל השנים.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי
פעמים רבות שהמרואיינים הבינו רק בשבועות האחרונים בחייהם עד כמה חברים ותיקים הם נכס חשוב, אלא שאז לא תמיד היה אפשר לאתר אותם. אותם אנשים נלכדו עמוק כל כך בחייהם הפרטיים, עד שהם נתנו לחברות אמיתית לחמוק להם מהידיים עם השנים. ישנן עוד כמה חרטות עמוקות בנוגע לאי הקדשת זמן ומאמץ במידה הראויה לחברות. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם גוססים.
5. הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר
באופן מפתיע החרטה הזאת עלתה הרבה. רבים לא הבינו עד לסוף חייהם שאושר הוא בחירה. הם נשארו תקועים בהרגלים ודפוסי התנהגות ישנים. ה”אזור הבטוח” והחיים המוכרים והנוחים הפריעו לרגשות שלהם ולחיים הממשיים שלהם. הפחד משינוי גרם להם לשקר לאחרים ואפילו לעצמם שהם מאושרים, בעוד שעמוק בפנים הם רצו לצחוק ולעשות קצת שטויות כמו שהם נהגו לעשות כאנשים צעירים ובריאים.
(נערך מתוך הלימון הוויראלי)
*
הסתכלתי על החרטות הללו. כל כך פשוטות ואולי דווקא בגלל זה מרגישות חיות כל כך. צועקות. מה אני יכול ללמוד מהן? מה אני יכול ללמוד מהחרטות שלי כמחנך?
בהפסקה חשבתי על התלמיד הזה שלי שחמק לי מבין הידיים. שמכיוון שהוא שקט ולא שואב תשומת לב, הרגשתי שקצת פספסתי אותו.
קיבלתי על עצמי שעד סוף השנה, בימים המעטים שנשארו לנו ביחד, לדבר איתו לפחות עוד שלוש שיחות משמעותיות.
כי לפעמים אין זמן לחרטות.
