רשות הדיבור בהעלתך

הבית של יעל

ישראל אביטן

לילה טוב חמודה.

לילה טוב, אמרתי להם וחיבקתי חזק חזק את הבובה.

בכל לילה כשהם יוצאים מהחדר, אני מתחילה לחלום.

לחלום על היום שאני אפגוש אותה,

על היום שבו אקבל ממנה חיבוק חם ואוהב.

היא בכלל קיימת? אני תוהה לעצמי

אף פעם לא סיפרו לי עליה דבר.

הכרית שלי כבר ספוגה בדמעות חרישיות.

בשקט בשקט, שהם לא ישמעו

אני מממש מפחדת שיום אחד הם יקשיבו לי.

 

בבוקר כשאחד מהם לוקח אותי לגן אני נפרדת ממנו

מנסה להראות לו שאני שמחה, שלא יהיה עצוב.

ואז היא באה, יעל.

החברה הכי טובה שלי

אימא, להתראות, היא נפרדת מאימא שלה.

חיבוק ונשיקה.

הגננת כבר יודעת שזה הרגע שבו אני מתפרקת

אני רוצה גם.

היא מנסה למצוא את המילים שירגיעו אותי. אבל הן נגמרו

אני בוכה. כועסת ומשתוללת בזעם על כולם.

גנבים, לקחתם ממני את אימא שלי

שומעת קולות בתוכי.

ואז שוב היא מוציאה את הספר הזה.

הספר הצבעוני הזה. אני כבר לא יכולה לשמוע אותו.

ובטון שמנסה להרגיע היא מתחילה לקרוא:

כל אחד והמשפחה שלו,

כתבו יהודה אטלס ויעל משאלי. ציירה רינת הופר.

די! די! תפסיקי! זה רק מכעיס אותי עוד יותר.

אני אשב בשקט. מבטיחה.

 

נחמה הסייעת היא היחידה שמבינה מה יש לי בלב.

בלי מילים. היא הרימה אותי ונתנה לי חיבוק ענק

כזה שלא נגמר לעולם.

בבקשה נחמה, אל תפסיקי.

היא קירבה אותי אליה ולחשה לי באוזן

את יודעת ליאן, גם לך יש אימא.

מה?! לא הבנתי אותה.

לא הבנתי בכלל מה היא אומרת.

וכששאלתי היא נבהלה לרגע ושתקה.

 

אולי תספרי לי על הבית של יעל, ביקשתי בנימוס

גם אני רוצה בית כמו שלה.

ושוב פרצתי בבכי.

בית כמו של יעל סעדה עם אבא ואימא.

 

נחמה הוציאה את הספר מהספרייה הישנה

ובקול רך ונעים התחילה לקרוא לי:

הבית של יעל.

אוי, כמה שזה מרגיע.

"ואז נשמע קול קורא: יעל! יעל!

יעל פתחה את מכסה הארגז.

יעל ידעה שאימא קוראת לה,

שאימא מחפשת אותה

יעל צעקה: אימא! אני פה!"

אבל אימא, איפה את?

 

למה? כובע!

אברהם כהן

 

דַּוְקָא עַל הָרֹאשׁ כּוֹבַע
כְּדֵי לֹא לְאַבֵּד אֶת הַגֹּבַהּ
בְּיִרְאַת הַשָּׁמַיִם
דַּוְקָא כּוֹבַע עַל הָרֹאשׁ בֵּינְתַיִם

וְהַכִּפָּה תָּמִיד יֶשְׁנָהּ
הֶחָזוּת מְעַט מִשְׁתַּנָּה
הָאָפְנָה הַדָּתִית לֹא יְשֵׁנָה

כְּמוֹ בַּיָּמִים הַהֵם
גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה
מַחֲזִירִים עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

דַּוְקָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָכֶם מָה לִשְׁאֹל
כְּמִי שֶׁלִּכְאוֹרָה מִתְנַעֵר מֵהַקֹּדֶשׁ
וּמִשְׁתַּכְשֵׁךְ בַּחֹל
הֶחָזוּת הַצִּבְעוֹנִית לֹא אוֹמֶרֶת עָלַי הַכֹּל

 

אלופינו מסוגלים

אביעד וינברג

הנה עלה השחר, ליבותינו הומים קמעא

בבוץ, בגשם או בשלג – דרכנו נפלס ויהי מה.

אך בגדינו קמוטים

וכוחותינו מעטים.

האם תמנו? חלילה עת לגווע?

כרות העץ! או שמא עת לנטוע?

ומוחנו כבד עלינו.

וכשל כוחנו ואנשינו סובלים

ורפו ידינו משועלים מחבלים

האם אלופינו מסוגלים?

 

 

לו ידענו כמה כוח

עוד נותר בנו אצור

הרי אז פצינו הפה הנצור

שלא סגד לקטנות, לרוחות המנשבות בנו ללא הרף

לו בחרנו למצוא מנוח לכף רגלנו ולפינו טרף

אזי לא שינוי ולא שכלול ולא אמת מצאנו

והיינו נסוגים אל הדרך הארוכה שממנה באנו

ובכוחנו לתת, לגדול, לגדל, ולהפריח

כל גבעול, כל עלה, כל ניצן מבטיח

 

הנה עלה השחר, ליבותינו הומים קמעא

בבוץ בגשם או בשלג – בחיוך דרכנו נפלס, ויהי מה

וממרום פסגה על דרכנו נשקיפה

טללי שמחה עלי שלג נרעיפה

וקרני אורה ילטפו פנינו

ואין עוד פחד. כי איננו.

 

חזק ידי האומה

יוסף סנדו, רב בי"ס כוכב יעקב

ימים טובים היו בספרד עד שבאה איזבלה

היא יסדה את האינקוויזיציה, ועינו את עם סגולה

והרבה נאמנים במחבוא שמרו על ההלכה

גירוש ספרד ופורטוגל הביאו לייסוד בצפת קהילה

 

וקם אוסטרי עם פתרון סופי, ועם ארי בשטנה שטנית

בגטאות לחצו את עמי ובמחנות השמידו את אומתי

כמעט שהוכחדתי, ולא נזכר עוד שמי

שרידי אש וחסרי כול קיבצת אל ארצי ובנו מולדתי

 

סוף כל סוף בנינו מדינה, וגם שם לא חיינו בשלווה

נאצר, אסד ואש"ף איימו להטביענו בים

ובמטוסי מירז' נעשה נס לטייסים

חיילי צה"ל בימים שישה החזירו ציון וכל השטחים

 

פסיכופת מבבל חשב לתקוף את ישראל

זרק סקאדים לכל תבל, אבל הגן עלינו הא-ל

ולמרות כל הפצצות לא היה אפילו נופל

הרבה תפילות ותשבחות נאמרו בכותל

 

חזק ידי האומה לעמוד בגבורה

מול חמאס וחיזבאללה ללא חת ומורא

שנבנה את בית הבחירה בעירנו הבירה

שלח גואל לעם מייחל ונפתח לך בשירה.

 

קלילה

מיטב ברק

הָיֹה הָיָה בָּחוּר פָּנוּי וְחָתִיךְ

הָיָה לוֹ כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ

הָלַךְ לְהֶסְדֵּר צִיּוֹנִית-תּוֹרָנִית-חֶבְרָתִית

הִתְגַּיֵּס כַּמּוּבָן לִיחִידָה מַשְׁמָעוּתִית

נִגֵּן בְּגִיטָרָה לְאוֹר כּוֹכָבִים

וְעָשָׂה הֲמוֹן טִיּוּלִים שָׁוִים

הוּא חִפֵּשׂ לוֹ אִשָּׁה

זֹאת הָיְתָה לוֹ הַגִּישָׁה

שֶׁל רָמָה דָּתִית – בֵּין כִּפָּה סְרוּגָה לְכִפַּת הַשָּׁמַיִם –

שֶׁפָּשׁוּט תִּהְיֶה דָּתִיָּה בְּמִכְנָסַיִם

אֵיךְ הָיָה מְבֹאָס

כְּשֶׁפָּגַשׁ אַחַת בַּחֲצָאִית-מִכְנַס

וְיָדַע שֶׁאַבָּא יִכְעַס,

וְהִתְקַדֵּם הָלְאָה בְּחַיָּיו.

הוּא פָּגַשׁ אֵינְסְפוֹר בַּחוּרוֹת

אַף אַחַת לֹא עָנְתָה לַהַגְדָּרוֹת הַבְּרוּרוֹת

שֶׁל לִמּוּד אֱמוּנָה וְלִקּוּטִים מִתּוֹךְ פַּשְׁטוּת

שֶׁל דּוֹסִיּוּת עִם פְּתִיחוּת

הוּא הָיָה אִישׁ רַב-תְּאָרִים

וְרַב-פְּעָלִים

וְאִם לֹא הֵבַנְתֶּם, תְּנוּ לָזֶה דָּגֵשׁ מַשְׁלִים

הוּא צָעַד בַּשְּׁבִילִים

בֵּין תֵּזָה לְדוֹקְטוֹרָט

הוּא כָּתַב מִתּוֹךְ יִשּׁוּב-הַדַּעַת

הוֹדָעַת הֶכֵּרוּת מְסֻדֶּרֶת

שֶׁהַבַּחוּרָה לֹא תַּחֲשֹׁב שֶׁהִיא חַיָּה בַּסֶּרֶט

לֹא הֵבִין אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר

שֶׁהַמֻּעֲמֶדֶת לֹא תָּבִין אֶת הָעִקָּר

שֶׁתִּהְיֶה רוּחָנִית וְגַם אָקָדֵמָאִית

שֶׁתִּהְיֶה לֹא פְרֵענְקִית וְלֹא אָמֵרִיקָאִית

שֶׁתִּהְיֶה דַּיְקָנִית

אֲבָל הֲכִי סְפּוֹנְטָנִית

בְּטוּחָה בְּעַצְמָהּ וְלֹא בַּיְשָׁנִית

מִתְנַחֶלֶת אֲבָל אוּרְבָּנִית

זָכָר אֵיךְ כָּתַב "קְלִילָה" וְנִבְהַל

כְּשֶׁבָּאָה אַחַת קְלִילָה אֲבָל כִּבְדַת-מִשְׁקָל

אַךְ לֹא אֶחָד כָּמוֹהוּ יִפֹּל

כָּל דָּבָר מֻגְדָּר חָדָשׁ הוּא הוֹסִיף לַפְּרוֹטוֹקוֹל

כְּשֶׁלְּיָדוֹ חֲבֵרִים פָּחוֹת מֻצְלָחִים

שְׂמֵחִים אוֹ שְׁפוּכִים

מְפַרְנְסִים מִשְׁפָּחָה וְעוֹבְדִים

נֶאֱבָקִים לִלְמֹד לְתֹאַר לְיַד הַזַּאֲטוּטִים

"אַתָּה בַּרְרָן", אָמַר לוֹ אֶחָד, "תִּזְכֹּר,

הַחַיִּים הֵם לֹא לָבָן וְשָׁחֹר"

וְהוּא רַק הוֹסִיף אֶת הַהוֹדָעָה לִשְׁמֹר

וְלָרְשִׁימָה הוֹסִיף "חוּשׁ הוּמוֹר"

וְ"אוֹהֶבֶת כִימְיָה וּפִיזִיקָה וְחֹר שָׁחֹר"

"אוֹהֶבֶת לִלְמֹד אֲבָל גַּם לְהִשְׁתַּחְרֵר וְלִצְפּוֹת בִּסְרָטִים

אֲבָל לֹא תְּכָנִים רְדוּדִים"

מִדֵּי פַּעַם אֶת הַהוֹדָעָה הוּא שָׁלַח

עִם תְּמוּנָה, אַחֲרֵי שֶׁאֶת בְּלוֹרִיתוֹ הַמַּאֲפִירָה הוּא מְגַלֵּחַ

מַבִּיט בַּמַּרְאָה וּלְעַצְמוֹ אוֹמֵר

שֶׁהִנֵּה, כָּל הָעוֹלָם טִפֵּשׁ אֲבָל הוּא לֹא מִתְפַּשֵּׁר

הוּא מוֹסִיף עוֹד מַשֶּׁהוּ לַהוֹדָעָה הַמְּדֻפְּלֶמֶת

הִיא כְּבָר כָּל כָּךְ מֻשְׁלֶמֶת

שֶׁאִתָּהּ הוּא יִתְחַתֵּן

רַק שֶׁהִיא אֲרֻכָּה וְלֹא קְלִילָה כְּפִי שֶׁתִּכְנֵן

אוּלַי שָׁם, מֵעֵבֶר לָרְחוֹב

גָּרָה אַחַת כָּמוֹהוּ שֶׁחָיָה בְּאוֹתוֹ סֶרֶט טוֹב

שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת

שֶׁכְּבָר לֹא מִתְבָּאֶסֶת

לְגַלּוֹת שׁוּב שֶׁזֶּה לֹא הָאֶחָד, וּלְדִירָה רֵיקָה נִכְנֶסֶת

אַחַת מַשְׁמָעוּתִית וַאֲמִתִּית

בְּדֶרֶךְ בְּטוּחָה וּמֻגְמֶרֶת וּסְלוּלָה

אַחַת כָּזֹאת קְלִילָה

אֵין שׁוּם שְׁאֵלָה

 

ממצולות הים

דניאל

סוף סערה אל מקורה שוב לשקוע

ואור גדול לסחוף ולהופיע

ישובו לחוף גם אלו השברים

ישיבם האל לחוף מבטחים

 

דולה ומציל ממצולות הים

ברחמים גדולים מכל צרה מושיעם

כבליהם ינשרו, ישרפו כעלים

ישרפו כי נגעו בקודשי קודשים

 

בדממת ענן וערפל נשמע הקול

קורא מבפנים, קורא בקול

בואי רעייתי, כמה נוכל להתאפק

זה אני שם שבליבך דופק

 

בין רצונם כרצונו

או רצונו כרצונם

בתהומות או גבהים

לא סר מתוכם

 

לא בחוץ מחכה אני לך

זה אתה ש'מעצמך' יצאת.

אימתי תשוב בני ?

אימתי תשוב הביתה ?

 

בדממת ענן וערפל נשמע הקול

קורא מבפנים קורא בקול

בואי רעייתי, כמה נוכל להתאפק

זה אני שם שבליבך דופק

 

בין רצונם כרצונו

או רצונו כרצונם

בתהומות או גבהים

לא סר מתוכם.