ומה היה אילו הממשלה הזאת הייתה דווקא מתפקדת מעולה? מה היה אילו כל רשימות ההצלחות המפוקפקות שפורסמו בקמפיין החיזוק לאיילת שקד אכן היו חזות הכול? מה היה אילו באמת לא היו כאן עליות מחירים? מה היה אילו תקציבי הישיבות היו דווקא עולים בחסות מועצת השורא? יותר מזה, מה היה אילו מועצת השורא הייתה דווקא זורמת עם חופש פולחן בהר הבית או נלחמת לחזק את הרבנות הראשית? מה היה כאן אילו הייתה ממשלה מתבוללת דווקא מצליחה להגביר בנו את תחושת ביטחון והרווחה הכלכלית?
אם זה היה קורה, היינו במצב קשה הרבה יותר, כי היינו עוטפים באידאולוגיה את רעיון הממשלה הדו-לאומית. הוא היה נהיה החזון החדש של אזרחי ישראל.
זה מה שמדאיג ולא יחדל מלהדאיג גם כשהממשלה הזאת תיפול. האם אנחנו יודעים לשים את האצבע על הנקודה הקשה בממשלה הזאת? האם אנחנו בוחנים את התסריט של ממשלת כל אזרחיה על פי הביצועים שלה או על פי מהותה?
כבר היו תקופות, שבהן ישבנו בגרמניה או בהונגריה, נהנים ממצב כלכלי טוב וחופש פולחן. היו גם תקופות כאלו כאן בארץ ישראל. השאלה הגדולה היא לא עוד משחק פוליטי אלא עניין מהותי לשורש קיום האומה, שורש קיום הציונות: כמה מאיתנו מבדלים את עצמם מהרעיון של ממשלה שנשענת על גויים ללא קשר לביצועיה?
כמה מאיתנו זוכרים שזאת בדיוק הגדרתה של ממשלה דו-לאומית? כמה מאיתנו יצאו מההרפתקה הזאת חדורי מטרה ליצור כאן תיקון ציוני ולמצוא עוד ועוד דרכים לחזק כאן את הזהות היהודית של המדינה? במקרה של הממשלה הזו נעשתה מעורבות הערבים באופן פושע ונבזי הרבה יותר. בעיצומו של ויכוח נוקב פנים-יהודי לקחו אדריכלי הממשלה הזאת את הערבים כדי לסגור את הוויכוח הזה בין היהודים. אין רשע לאומי גדול מזה.
כשמדברים על בגידה גדולה יותר מזאת שהייתה בהתנתקות מתכוונים בדיוק לזה: לשימוש בגויים כדי להכריע אחים בעיצומו של ויכוח. מלבד המאורע ההיסטורי המכאיב של הורקנוס, אריסטובולוס והמצביא הרומאי פומפיוס, קשה למצוא לכך אח ורע.
על העוולות האלה לא תכסה שום פרודוקטיביות של הממשלה. חסד עשה איתנו הקב"ה שבניגוד להיסטוריה, שבה נדרשו שנים ארוכות ומחירים כבדים עד שהפנמנו שהרעיון של שלטון גויים אינו תואם לחזון היהודי, הפעם ניכרת מאוד גם אוזלת ידה של הממשלה הזאת. כמה רע היה יכול להיות כאן אילו היא דווקא הייתה מצליחה. לכו תדעו כמה רחוק היינו ממשיכים עם החזון הדו-לאומי הזה עד שהיינו מתעשתים. לכו תדעו כמה נשמות ציוניות היו נופלות לתוך הרעיון הזה אם "מבחן התוצאה", כפי שחלקנו כאן כינה זאת, היה דווקא עובר.
המבחן של עידית
יש מי שלא אוהבים את החיבוק שהציבור הלאומי נותן לעידית סילמן, אבל היא ראויה לו. כשהשבוע הייתה לראשונה לשון מאזניים במינוי כהנא לשר הדתות, והצביעה נגדו, היא סיכנה באופן פשוט את גורלה הפוליטי. היא הפכה למטרה ברורה לסיכול של ימינה, ולכן ודאי שהיא ראויה לחיבוק ולהערכה. היא עמדה במבחן לא מובן מאליו בכלל.
מה יקרה כאן ביום שאחרי?
האם נצליח להקים ממשלה שתוודא שכל המערכות והכוחות שעובדים כאן קשה כבר שנים ארוכות כדי לנטרל את הזהות היהודית של המדינה ינוצחו ותינטל מהם היכולת לעשות זאת?
המבחן אינו מתחיל במתי ואיך תיפול הממשלה הזאת אלא מה תעשה הממשלה שאחריה. הנה תזכורות לחלק מהדברים שכל הגורמים הפוליטיים הבטיחו לשנות תוך כדי קיומה של הממשלה הזאת:
- שינוי עמוק במערכת היחסים של בג"ץ, כקובע נורמות מוסריות, עם הכנסת.
- שינוי עמוק ביחס כלפי הרבנות הראשית לישראל, ושינוי עמוק גם בפנים, לוודא שאנשים כמו הרב שמואל אליהו יובילו אותה, ציוניים הרואים חשיבות בקבלת אחריות לתורת ישראל וגם לעם ישראל.
- הכרעות פשוטות שהיו צריכות להתקבל כבר לפני כל כך הרבה שנים על ריבונות מוחלטת על הר הבית, שלא לדבר על משימה פתוחה שממש לא ברור למה היא לא מאחורינו: החלת ריבונות ביו"ש.
- הפניית תקציבים לייהוד הגליל באופן פשוט וגלוי.
- סדר מיידי בנגב. תוכניות רגבים בעניין הזה מוכנות ופשוטות לביצוע.
כל אלה אינם חלום, הכול ישים והיה צריך להתבצע מזמן. הימין נפל כי התמהמה בכל אלה. יש לו זכות קיום וזכות חזרה לשלטון רק אם הוא מתכוון לתקן את כל אלה.
סוכר המנדטים המסוכן
משמח שבן גביר עולה בסקרים. משמח מאוד שמשהו נשבר סוף סוף באליטיזם ובדה לגיטימציה שהייתה לאנשים שהוא מייצג בקרב הציונות הדתית ובציבור הישראלי בכלל.
אבל כמה מסוכנים המנדטים האלה שהוא מקבל עכשיו בתאוריה. כמה נפילות סוכר הן עלולות לגרום (הפעם האחרונה שדיברנו כאן על נפילת סוכר בהקשר של מנדטים הייתה בנסיקת בנט בסקרים אי-אז כשעזב את הבית היהודי).
כן, יש לבן גביר הרבה מאוד תחמושת שהוא יכול להביא למפלגת הציונות הדתית ולדרוש הודות לה ריצ'רץ'. היו אפילו כמה נשמות טובות שדיווחו בנונשלנטיות שאם ינהיג את האיחוד בינו לבין הציונות הדתית, יהיו לרשימה אפילו יותר מנדטים משיהיו אם סמוטריץ' יעמוד בראש. אין חרחור מלחמה גדול מזה, כי שוב אנחנו מפספסים את העיקר. וכמה מהר כל הטוב הזה ייעלם כלא היה בעוד איזה קרב ערב סגירת הרשימות.
אפשר לצקצק ולבקר, אבל סמוטריץ' הוא בינתיים המנהיג היחיד מימין לליכוד שעושה למפלגה שלו הסבה דמוקרטית. עכשיו תורו של בן גביר להצטרף כשווה בין שווים. הכדור בעיקר בידיים שלו.
רק בחירות דמוקרטיות בפריימריז יכינו את האנשים החשובים האלה לתפקידם האמיתי: להיות חלופה הנהגתית למדינת ישראל. כמה טוב יביא כאן לעולם איתמר בן גביר אם יביא איתו לפריימריז שנפתחו בציונות הדתית לרווחת הציבור הימני בכללו את המועמדים של עוצמה יהודית. הם לא מוכרים מספיק בינתיים? שיקדם אותם ככל יכולתו, אבל שייתן לציבור לומר את דברו. המחשבה ששוב יש כאן תחרות בין מועמדים מטעם סמוטריץ' או מטעם בן גביר היא פיקציה.
הרבה שיחות היו לנו עם נציגי עוצמה יהודית ועם אנשי הציונות דתית. לא הצלחנו להשתכנע שיש סיבות מהותיות לקיומן של שלוש מפלגות, ובטח שלא לשיטות המיזוגים והשיבוצים, שלא התאימו אפילו לעשור הקודם.
את כל מה שהוא מתכנן להביא איתו למשא ומתן על מיקומים ברשימה, שיואיל להביא איתו לדרישות שיש לו כדי לצרף אנשים למרכז של מפלגת הציונות הדתית. אם הוא לא בטוח שהמפקד פתוח ושקוף דיו, שיואיל להביא את כל הצעות התיקון שלו.
הסקרים המחמיאים אינם מלמדים כלום מלבד דבר אחד: יש כאן פוטנציאל אדיר שדורש כלים. תכינו את הכלי הזה – מפלגה אחת דמוקרטית.
כמה השטן מרקד כדי שלא לאפשר לטוב הגדול הזה שממתין בפתח לצאת לאור. תיזהרו ממנו. איך תתגברו עליו בקלות? תנו לציבור להיות מי ששולח אתכם.
