בערב שבועות ביקש ממני איש בעל חסד שאסייע בפרסום הפרויקט המיוחד לקראת החג: לעודד אבות 'לאמץ' ילדים שאימם גרושה או חד-הורית וללמוד איתם בליל החג. כך לא ירגישו הילדים מודרים מהלילה המואר הזה בבית הכנסת. התרגשתי מאד מהיוזמה הזו, אבל בעיקר בעבורן, מי שקל כל כך לשכוח, האימהות שנמצאות לבד בחגים. מישהו זכר שגם הן רוצות כל כך את הדבר המובן מאליו, זה שאומרים מדי יום בקריאת שמע: "ושיננתם לבניך"? שיהיה לילד הזה מישהו ללמוד איתו?
אבל בליל החג עצמו זכרתי ששכחנו אותן. את מאות הבנות שצבאו על השיעור שלי בשכונת נחלאות, על השיעור בשכונת שערי חסד, על השיעור בבית הכנסת. מדי שנה הן הולכות ומלקטות בשיעורים, ואין מי שיזכור שכל מה שהיא מבקשת הוא בסך הכול מישהו ללמוד איתו.
מרים הנביאה עשתה מעשה גבורה. היא תובעת את בדידותה הנוראה של ציפורה, זו שהייתה רגילה שנים רבות כל כך שיש לצידה מישהו ללמוד איתו או לפחות לשמוע אותו בלימודו, ופתאום היא תראה את כולם שמחים ושמחות בחג מתן תורה, והיא? לבד. מרים זוכרת אותה, מרים לא תשאיר אותה לבד. אז למה בכל זאת היא מצטרעת ונענשת?!
מפני שנוכח צער אפשר להגיב בשלושה אופנים. אפשר לעבור לצידו ופשוט לשכוח ממנו. לקרוא לזה בשם, "תופעת הרווקות", וממילא כשמדובר בתופעה, אין לנו השפעה רבה מדי כיחידים.
האופן השני הוא שלא לדבר על האישה הבודדה עצמה, כי אם על האדוות שסביבה. מרים לא תדבר על האישה כי אם "אודות האישה". היא תאמר דברים כמו: "למה גברים מתנהגים כך?" "למה הוא לא מספיק" "מתי הם יבינו ש…" זה קל כל כך ומקולקל כל כך. זו שוב שכחת האישה עצמה, שכחת מקומה המרכזי בעלילה.
ואפשר פשוט לדבר רק עליה, לזכור אותה, לחבר בעבורה תפילה שטרם נלחשה, כמו שעשו אחי מרים: "אנא א-ל נא! שתהיה לכלה נאה בעיניו של מישהו ראוי!"
לעניות דעתי קביעת מעשה מרים ב"עשר זכירות" שמצווה לאומרן מדי יום אינה כדי שנזכור את הטעות של מרים. הרי הזכירה הזו באה כדי למעט לשון הרע, ולא ייתכן שנחטא בזה בדיוק מדי יום באמירת עשר זכירות!
נדמה לי שמדי יום יבקשו מאיתנו חז"ל לזכור את זו שזכרה, לזכור שצריכים לבקש נכון, לזכור שלא לשתוק את בדידותו של מישהו אחר.
"והעם לא נסע עד היאסף מרים". העם מצדיע למרים המצורעת. הם יודעים שהיא הייתה היחידה שדאגה למשה, שדאגה למרים. הם לא ייסעו לשום מקום עד שגם מרים תחזור למחנה, עד שגם היא תזכה למישהו ללמוד איתו.
