המערכת הפוליטית סערה השבוע סביב חוסר היכולת של הקואליציה להעביר את תקנות יו"ש וסביב חוסר היכולת להעביר בכנסת את מינויו המחודש של סגן שר הדתות מתן כהנא לתפקיד השר. אני מבקש שנעצור לרגע את הבעבוע ונבדוק מה נמצא בבסיס התבשיל.
בראשית ימיה של המדינה, עוד בתקופת הדומיננטיות של מפא"י, לא הייתה מטרת הניסיון לצרף מפלגות דתיות לקואליציה יצירת רוב. מטרת השיח עם המפלגות החרדיות-דתיות היה לנסות וליצור מערך של הסדרים. ניסיון ומחשבה לחבר את כולם למצב שבו כל הגורמים הפוליטיים מקבלים אחריות למציאות המתפתחת בשטח.
עם השנים עברה המערכת הפוליטית ממצב של דמוקרטיה הסדרית למצב של דמוקרטיה משברית. הקואליציה הנוכחית מרגע כינונה ביקשה לספר סיפור חדש. ביקשה לקבע נרטיב אחר בשיח הישראלי. היה מי שביקש לקחת את הפתולוגיה הפוליטית ולהפוך אותה לאידאולוגיה פוליטית. ניסיון לומר שקואליציה הנעה ממרצ עד מפלגות אישיות הנשענות על מנהיגי ימין ובתמיכת מפלגה ערבית מחוץ לממשלה זה משהו חדש. היו מי שהגדירו השבוע בכנסת את המציאות הזאת כניסוי שנכשל.
אני מבקש לומר שהכישלון במקרה הזה כתוב על הקיר. המציאות הישראלית היא מציאות משברית. קואליציה שלמה מבקשת כמעט מדי יום להגדיר את עצמה באופן נגטיבי לקואליציה שקדמה לה. היו מי שהגדירו זאת בשפת הרחוב קואליציית רל"ב – רק לא ביבי. עצם ההגדרה הנגטיבית, מה או מי אני לא, משמרת את הקונפליקטים והעימותים שאולי מאפיינים את מערכת הבחירות, אבל בוודאי אינם מייצבים חברה שסועה.
על הניסיון להכיל דפוסים הסדריים או הסכמיים מתעוררת קומת קושי נוספת. השאיפה לשינוי נשארה ברמת ההצהרה. השאיפה לשינוי לא תורגמה לתוכנית עבודה שיצאה לרחוב וביקשה לשנות מציאות. ניקח למשל את סוגיית הסדרת השבת הישראלית. אם מישהו היה מתכנס להסדיר את כל העולמות שהשבת הישראלית נוגעת בהם באזרח הישראלי אין ספק שהיה מדובר בהסדרה חשובה מאוד בשיח הישראלי.
אניח כאן רק שתי שאלות לדיון, שבמחשבה עליהן נפליג למחוזות מעניינים. השאלה האחת היא פתיחת מסעדות כשרות בשבת על פי מודל חדר אוכל בבית מלון. במה שונה מסעדה כזאת מאולם בית הכנסת המארח קידוש לאחר התפילה? השאלה האחרת היא פתיחת הצגות ילדים ללא חילול שבת במתנ"סים העירוניים. שערו בנפשכם כמה מתח הייתה ההסדרה הזאת מסירה מסדר היום.
בתוך כך החברה הישראלית פסקה מזמן מלהיות מדורת שבט אחת. "הישראלי החדש" עבר מן העולם. אם נדייק, הוא לא באמת הגיע לעולם. הניסיון ליצור קולקטיב חדש הוליד מערכת שבה תתי-קולקטיב ואיש אינו מעוניין לשנותה. הבחירה להיות חברה של הרבה מאוד מדורות קטנות ולא של מדורת שבט אחת גדולה היא מלכתחילה ולא בדיעבד.
היכן טמון הפתרון? בעיניי הוא פשוט. הפתרון הוא חזרה לאידאולוגיות. ההצבעה על חוק תקנות יו"ש ועל מינוי כהנא הציפו את קץ האידאולוגיות. אנשי מרצ תמכו בהחלטות ימין, וחברי כנסת מהזרם הציוני-דתי התנגדו לשר דתות סרוג. האנומליה הזאת בהתנהגות הפוליטית פוגעת לא רק במערכת הפוליטית, היא פוגעת באמון שלנו כחברה ביכולת לשנות. חובה על כולנו לחזור למרכול הפוליטי, כן ההוא מפעם. לגרום לכל אחד להניח את ה'מוצר' שלו על המדף ולתת לציבור הצרכנים להחליט במה לבחור. חזרה לעולם האידאולוגי היא בבחינת התרת הספקות.
