אני לא מצליח ללמוד! אני כל כך רוצה ולא מצליח.
אני יודע שאתה רוצה, מסתרבלות לי לאיטן המילים ביד שמאל, רוצה מאוד.
אז למה זה לא הולך לי? למה?!
למה אתה חושב שלא הולך לך?
איזו שאלה זו? אני לא מצליח להתמיד בכלום! כמה שאני מהיר בכתיבה, כאן המילים יוצאות לי מהר מכפי שאני מסוגל לרשום. אבל אני ממשיך במפל אותיות שרק אני אצליח לפענח אחר כך. כל חודשיים, לפעמים כל יומיים, אני מתחיל סדר לימוד חדש. כי הפעם אני מצליח – כי זו הדרך הנכונה ללמוד – כי הנה הנה מצאתי את הספר הנכון, את המהדורה שמתאימה לי. עאלק. כמה מסכתות התחלתי ולא סיימתי? לא מסכתות – פרקים. כמה שיטות לימוד הגיתי, כמה סוגי גמרות ומשניות קניתי. כמה סדרות של לימודים יומיים למיניהם עומדות לי על המדפים ומתמלאות אבק. אני פשוט חסר סיכוי.
אתה ממש ממש משתדל. האותיות האיטיות ספוגות הדיו מזכירות לי את כתב העולה החדש של סבא שלי ז"ל. הוא היה הולך כל יום כל יום, אולי ארבעים שנה, לשיעור בדף היומי. אבל איך הוא היה עושה את זה? איך כולם עושים את זה? בכל פעם שניסיתי להצטרף לקצב הזה מצאתי את עצמי בחוץ בתוך שלושה-ארבעה ימים.
מה שווה לי ההשתדלות הזו, מה? שוב שבועות מתקרב, שוב אני יכול לסמן איקס גדול על ההתקדמות שלי השנה. כשאגיע לשמיים וישאלו אותי אם קבעתי עיתים – מה אני אגיד?
ה', תעזור לי להבין מה יעזור לי, אני כותב בסוף.
אני אעזור לך.
אני זורק את העט בבעתה. עכשיו כבר השתגעתי לחשוב שה' מדבר אליי דרך יד שמאל שלי? המצב חמור
אתה קבעת הרבה הרבה עיתים. אל תזלזל בזה.
כל הלימוד שלי קרעים קרעים. איזה טעם יש בזה? סבא שלי, עם ה'מרדף היומי' שלו, לפחות הגיע לשמיים עם כמעט שישה סיומי ש"ס.
אתה רוצה לסיים את הש"ס או רוצה ללמוד תורה?
השאלה מהממת אותי לרגע, אבל מיד יד ימין מסתערת.
גם וגם! המצווה היא לא רק ללמוד תורה; המצווה היא גם לדעת תורה.
ואתה לא יודע?
אולי קצת יודע, אבל שום דבר לא מסודר, לא עקבי, לא שלם.
ה' ביקש ממך שלם? ה' רוצה אותך שלם? האותיות העקומות, הכאילו צולעות, נראות לי פתאום כל כך בטוחות בעצמן, כל כך יציבות.
ה' רוצה שאני אשתדל. היד שלי מיוזעת נורא והראש שלי כואב. ואני כל כך משתדל. אני באמת משתדל!
אם היית יודע כמה מעריכים בשמיים את כל ההתחלות האופטימיות שלך. את זה שגם אחרי הנפילה המאה אתה מתחיל תמיד במרץ ובתקווה את הפעם המאה ואחת.
כן, אני אלוף העולם בליפול ולקום. איכשהו המילים של חנן בן ארי קצת פחות מרירות לי פתאום.
אבל ה', אני רוצה גם להצליח. אני רוצה להיכנס לאיזה סדר לימוד רגוע ועקבי. מתי זה סוף סוף יקרה? אני כבר לא ילדון, אני כבר אבא לילדים, לא הגיע הזמן שלי להתחיל ללמוד באמת? להיות רציני סוף סוף?
אתה רציני תמיד. אתה מדהים ברצינות שלך. עכשיו תנסה לנקות הכול ולחשוב: מה יעזור לך להתמיד בלימוד?
אני לא צריך לחשוב. אני יודע מייד, אני יודע כבר שנים: מה שאני צריך הוא מסגרת. לו הייתה מסגרת ללימוד גמרא של עמוד יומי, אולי אפילו חצי עמוד, ומבחנים בסוף כל תקופה, זה היה נפלא בשבילי. זה מה שהיה מחזיק אותי.
רגע לפי שהעט פוגש את הדף כדי להסביר את זה בהרחבה, אני רואה שיד שמאל הציעה לי לנקות הכול ולחשוב לרגע. לחשוב מחדש. אני מניח את העט על השולחן ועוצם את העיניים. מה באמת יעזור לי להתמיד?
עצימת העיניים מתארכת. אני הודף שוב ושוב קולות קבועים על מהדורות טובות יותר, על שעות פנויות יותר. מה באמת יעזור לי להתמיד?
ה', תעזור לי להבין מה יעזור לי, אני כותב בסוף.
אני אעזור לך.
אני זורק את העט בבעתה. עכשיו כבר השתגעתי לחשוב שה' מדבר אליי דרך יד שמאל שלי? המצב חמור. אבל אחרי שנייה אני לוקח אותו שוב. ה', קול פנימי, אמת היקום – אני חושב ששווה להקשיב לקול הזה. אפילו אם זה רק מה שהאני הפנימי שלי חושב שה' היה אומר לי.
אני כל הזמן לצידך. גם בעליות וגם בנפילות. אני שומר. אני מוביל. אני אוהב. אתה משתדל; האחריות לתוצאות – עליי.
שקט נכנס לאט לאט לרעש שבתוכי. אלף מחשבות מנסות להדוף אותו – אחי אומר שאני צריך חברותא קבועה, אשתי טוענת שאין לי כוח התמדה, הרב של בית הכנסת מציע 'שעת ברזל' המוקדשת ללימוד. אבל אני הודף אותן בחזרה ומנסה להיאחז שוב במילים הכתובות. אני אוהב. אתה משתדל. אני אוהב.
ואז האותיות מיטשטשות לי מול העיניים. אני מניח את הראש על השולחן וגועה החוצה שנים של מאבק, שנים של תסכול.
אחרי דקות ארוכות אני מרים את הראש. רגוע פתאום, אופטימי. אין לי מושג איזו גמרא אני עומד לפתוח הערב ואיזה סדר לימוד אני רוצה להציב לעצמי. אני רק יושב שם, מביט בדף שנכתב מולי כאילו מעצמו, ונושם. משהו טוב עומד לקרות. מותר לי לא להצליח. לא מותר לי – זה בכלל לא בידיים שלי. אני משתדל. ה' איתי.
ופתאום, אחרי עוד דקה, נגמרים בבת אחת רגעי החסד. הטלפון שלי מצלצל, התינוק מתחיל לבכות, ואשתי קוראת לי מהחדר השני.
אני קם שמח. משהו טוב הולך לקרות. מיישר את החולצה ופונה לדלת. אחרי רגע אני נמלך בדעתי, חוזר אל הדף ומשרבט בקצהו מילה אחרונה: תודה.
