"נו, באמת, איילת, זה לא הגיוני לקנות זר כלה ב-700 שקל! הגזמת! מה יש בו? יהלומים? השמלה מהגמ"ח עולה לנו פחות!" אימא סיימה להדיח כלים וניגבה את ידיה בסינר.
"אימוש, את כבר למדת שלא לחפש אצלי היגיון, נכון? הרי אני תמיד דגלתי בכך שצריך להכיר הרבה זמן לפני החתונה, ולא הצלחתי לקלוט איך זוגות מתארסים אחרי כמה שבועות. והנה אחרי שבועיים וחצי הגענו אליכם אריאל ואני והודענו שמגיע לנו מזל טוב".
"כן, מותק", סיננה אימא, "ולא חשבת להזמין עם הבשורה ניידת טיפול נמרץ שתחכה לי בחוץ".
"נכון, צודקת, הייתי צריכה לחשוב על זה. ואני, שדמיינתי את החתן שלי בחור ישיבה עם פאות מסולסלות, מי האמין שהחתן שלי ילמד ראיית חשבון!" התגלגלתי מצחוק. "ראיית חשבון! לא פחות ולא יותר!"
"מזל שככה", שוב התערבה אימא, "זה מה שהחזיר לי את הדופק". עכשיו אימא התגלגלה.
"נו, אז למה להתפלא שאני רוצה זר של סחלבים, ורדים וסוקולנטיים, הפרחים הכי בורגניים בגינה? את מכירה אותי מילדות ויודעת שפרחים זו השריטה שלי. איך תקופה ארוכה הייתי לובשת רק בגדים פרחוניים, מציעה את המיטה רק במצעים פורחים, איך החדר שלי היה מלא בתמונות של שדות של אירוסים, חרציות, כלניות ורקפות. קראתי מגדירי פרחים להנאתי, ובכל שנה חיכיתי לקשט את הבית לכבוד חג השבועות. כמה שיותר צבעוני, יותר טוב". התיישבתי על כיסא במטבח.
"כן, אני יודעת, אני מכירה אותך לא מהיום", אימא הסירה את הסינר והניחה אותו על השולחן, התיישבה גם היא והניחה את כף ידה החמה על כתפי. "אם זה מה שאת רוצה, בסדר. פשוט יש כל כך הרבה הוצאות חתונה על דברים שחייבים. בסך הכול חשבתי שאת הפינה של הזר אפשר לסגור כהוצאה קטנה ולא מורגשת, כי זה לא כזה סיפור".
"אבל בשבילי זה סיפור, אימוש! כשכל החברות שלי דמיינו שמלת כלה, אני אמרתי להן ששמלת כלה זה משעמם. היא תמיד תהיה לבנה ותמיד תהיה בה תחרה. זר פרחים זה עניין! הצבע, המרקם, ההרמוניה ביניהם!
"את יודעת", קירבתי אל אימא את הכיסא עוד קצת והתבוננתי בשתי עיניה האוהבות, "אני כל כך מחכה לרגע שבו אדליק בעוד שבועיים נרות יום טוב של חג מן תורה, שאלבש שוב שמלה לבנה אחרי החתונה ושבע הברכות כשנזר לראשי, בבית החדש שלנו. וממש כמו הר סיני המקושט בפרחים יתייצב הזר המהמם שלי על השולחן באגרטל מוזהב. זה ימלא את ליבי באושר. ככה אני רוצה לקבל את התורה!"
בכל תנועה שעשיתי הרגשתי את זוג עיניה של אותה ישישה. הן לא משו מזר הפרחים אשר בידי. כשהתחילו חברותיי להוביל אותי פנימה בשירים ומחולות, נפגשו עינינו לשבריר שנייה. נמשכתי והלכתי בנחל המזמר שהוביל אותי אל כיסא הכלה, אבל משהו לא נתן לי מנוח
ההתרגשות הייתה גדולה. יצאתי מהרכב המהודר עם החברות המלוות. הצלם הבזיק במצלמה כל הזמן. לפני שנכנסתי, ממש בפתח האולם, פגשתי בה. אישה ישישה, אפורת שיער, יושבת על מחצלת, פחית ריקה זרוקה לצידה האחד ושקית שבה פירורי קרקרים בצידה השני. טרנזיסטור הרעיש, ומתוכו בקעו צלילי שפה שלא הכרתי.
בכל תנועה שעשיתי הרגשתי את זוג עיניה של אותה ישישה. הן לא משו מזר הפרחים אשר בידי. כשהתחילו חברותיי להוביל אותי פנימה בשירים ומחולות, נפגשו עינינו לשבריר שנייה. נמשכתי והלכתי בנחל המזמר שהוביל אותי אל כיסא הכלה, אבל משהו לא נתן לי מנוח. הרגשתי את עיניה של אותה אישה עוקבות אחריי. לא מרפות ממני.
מסביב היו הכול טרודים בענייני האירוע. מלצרים רצו ממקום למקום, אורחים החלו להגיע ולטעום מן השפע של קבלת הפנים. לא הצלחתי לשבת באמת. נכנסתי אל המטבח וביקשתי מנה אחת לאישה שבחוץ. אמרתי להם שאתן לה אפילו את המנה שלי, כי בטוח שלא אצליח לטעום משהו הערב מרוב התרגשות.
יצאתי החוצה, התקרבתי אליה והגשתי לה בשתי ידיי את הצלחת המלאה בכל טוב. היא הרימה את עיניה הגדולות. ניכר היה שהופתעה לראות אותי שוב. היא התבוננה בי כמה שניות, לקחה את הצלחת מידי ואמרה לי: "תודה, כלה יפה, תודה לך, באמת". "בשמחה, יקרה, שיהיה לך לבריאות", עניתי לה. ולפני שנכנסתי שוב פנימה היא הוסיפה: "אני יודעת, אולי אף אחד לא שם לב, אבל הזר שלך שהחזקת קודם, רואים שהוא משהו משהו.
"לפני אני עולה פה לישראל היה לי חנות של פרחים הכי יפים שיש למצוא, כל כלות היו באים אליי, אני מכינה זר יפה יפה. אבל תראי אותי עכשיו, לא נגעתי בפרח כבר שנים הרבה. היום אני ככה. קשה. קשה. אבל לך, ילדה, שיהיה לך במזל טוב, ושתמיד יהיה לך טוב בלב שלך".
חייכתי אליה ונכנסתי אל האולם. ישבתי שעה ארוכה על כיסא הכלה, מתפללת, שרה, מוחה דמעה, מתחבקת, צוחקת. מרחוק שמעתי שהתזמורת מתחילה לנגן והבנתי שבעוד רגע קט יביאו לי את אריאל שלי. ליבי כמעט ניתק ממקומו, געגועיי מגיעים לקיצם. אימצתי את הזר שלי אל ליבי. לפתע קפצתי ממקומי. רצתי החוצה, הזר בין אצבעותיי, מדלגת בין נשים, נערות ובנות שלא הבינו מה נכנס בי ולאן אני ממהרת כשהחופה שלי מתחילה.
אבא ואימא החליפו מבטים (סליחה, אימא, שוב לא הזמנתי ניידת). הגעתי אל הפתח, והיא כבר לא הייתה שם, בדיוק אספה את מיטלטליה ונפנתה משם. ראיתי אותה מרחוק וצעקתי לה שתעצור. המשכתי לרוץ אליה, והיא הסתכלה בי כלא מבינה. הושטתי לה את הזר שלי. "קחי, הוא שלך, בשביל מה אני צריכה בכלל זר? עוד מעט ידי תאחז את היקר לי מכול". קרצתי לה. אני לא בטוחה שהבינה אותי לגמרי.
מרגע שנטלה אותו בין ידיה משהו החל לחיות בה. אור שהיה כבוי בעיניה נדלק כמו גפרור בחשכה. היא ליטפה את עלי הכותרת ברוך, הריחה את הפרחים, וחיוך רחב התפשט על פניה. חיוך חסר שיניים אבל מלא בחום. "תודה, תודה לך, כמה הוא יפה, תודה הרבה", לא הפסיקה למלמל.
רצתי בחזרה אל כיסא הכלה. אבא ואימא עמדו דמומים בפתח האולם. אימא הייתה חיוורת מדאגה ואחזה חזק בידו של אבא, אבל הדם חזר לזרום בה כשראתה אותי נכנסת. פילסתי שוב את דרכי בין המון משתאה וסידרתי את שמלתי לקראת אהובי. אריאל פסע אליי נרגש, התכופף, לחש על אוזני והמתיק סוד שגנוז רק לנו, כיסה בהינומה את פניי, והשכינה מצאה לה בית חדש.
"ברוך… להדליק נר של יום טוב. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", הדלקתי נרות בפעם הראשונה בבית שלי כשהאיש שלי מאחוריי. האיש! שלי! בבית! שלי! "חג שמח, אריאל". "חג שמח, איילת".
ואו. איזה חג שמח! על השולחן עמד אגרטל מוזהב ובו צרור שיבולים שקניתי אתמול בעשרה שקלים, אבל בלב בפנים – בלב שלי היו המון המון פרחים.
