איך מביאים מים למיליון איש?

משחר ההיסטוריה משך מעיין הגיחון השופע בני אדם להתגורר בסביבתו, בגבעת ירושלים הקדומה, הזוכה כיום לכינוי "עיר דוד". זו עוד לא הייתה אז עיר של ממש אלא התיישבות של יחידים, כמיטב אפשרויותיה של התרבות הכלקוליתית, ועד לייסוד עיר בנקודה הזו נאלצו בני המקום להמתין לפרוץ תקופת הברונזה, לפני כ-5,000 שנה.

כך או אחרת, הצורך החיוני של ירושלים נטולת הנהרות במים חיים לא השתנה הרבה במהלך אלפי שנות המגורים במקום. מראשית ההתבססות האנושית סביב מעיין הגיחון ועד לעת הזאת, שבה חברת הגיחון אמונה על אספקת המים לעיר של כמעט מיליון התושבים (970 אלף בחודש שעבר), מים הם תביעה ירושלמית קיומית ולגמרי לא מובנת מאליה.

מאז הטייתו בנקבה בימי חזקיהו (המאה השמינית לפנה"ס) לבריכה השוכנת בקצה השני של הגבעה נודע הגיחון בעיקר בשמו "השילוח". לפני ההטיה וגם אחריה סיפק המעיין לתושבים חמישים מטרים מעוקבים של מים מדי יום. במשך אלפי שנים, רוב תקופת ההתיישבות בירושלים, זה הספיק בסך הכול, אבל הבעיה הייתה שהשילוח לא היה ועדיין איננו יציב במיוחד: לעיתים הוא מספק כמות גדולה של מים, ולעיתים כמות זעומה בלבד.

זו כנראה הסיבה שכאשר נוסד בית המקדש הראשון בהר המוריה דאגו בוניו ליצור מים ממקורות נוספים. חלק מחמישים בורות המים שיש כיום בהר הבית – חלקם עצומים ממש – נחצבו כבר אז לצורך אגירת מי הגשמים. ייתכן שגם חלק מבריכות המים העתיקות האדירות שמצפון להר, באזור הרובע המוסלמי של ימינו, נחפרו עוד בעת ההיא כדי להשלים עם הגיחון את כמות המים הדרושה לעיר הקודש.

מצוקת מים גדולה התעוררה בעיר רק בשלהי המאה השנייה לפני הספירה, עמוק לתוך ימי הבית השני, עם התפתחותה הניכרת של ירושלים בימי ממלכת החשמונאים. לא היה מנוס מחיפוש אחר מקורות מים חדשים לבירת הממלכה. לבסוף איתרו החשמונאים מקורות מים מדרום לירושלים, באזור גוש עציון של ימינו, שענו לשני תנאים: הם יכלו לספק די מים לירושלים ולבית המקדש, וגם נבעו בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר מהר הבית. מדובר בחרבת אלח'וח, הצמודה לאפרת ומזוהה כעיטם המקראית.

יונה כהן, מתושבי ירושלים הנצורה והמיובשת, תיאר בספרו 'ירושלים במצור' את שובם של המים: "ב-22 ביולי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, התחילו מים חיים זורמים בכל מטבח בירושלים"

מים מדרום

בשלב מאוחר, בימי הורדוס ובעיקר בימי פונטיוס פילטוס, במאה הראשונה לספירה, שוב לא היה די עוד במי עין עיטם כדי לספק את צורכי עיר הממלכה המתפתחת, שהפכה ליעד לנהירה של המוני עולי רגל. נוצר צורך להדרים עוד בחיפוש אחר מקורות נוספים של מים להמונים בעיר הקודש. לשם כך נבנו סמוך לעיטם שלוש הבריכות המוכרות בשמן המוטעה "בריכות שלמה". כן נחצבה אמה נוספת, אמת הביאר, הסמוכה לאפרת ומובילה מים לבריכות שלמה, ואמה אחרת הביאה לבריכות שלמה מים רבים גם משלושה מעיינות באזור אל-ערוב. במקביל נבנתה אמה שמשכה את המים מבריכות שלמה מירושלים במפלס גבוה יותר, וכונתה מעתה "האמה העליונה", לעומת האמה הוותיקה, שנקראה כעת "האמה התחתונה".

האמות הללו, כשהיו במצב תקין, הוליכו אל העיר כ-2,700 מטרים מעוקבים של מים מדי יום. מערכת המים מבריכות שלמה לירושלים המשיכה לתפקד לפרקי זמן ממושכים לאורך אלפיים שנה ועד שנות השלושים של המאה הקודמת, אולי אפילו עד מלחמת ששת הימים.

גם הבריטים בתחילת דרכם הסתמכו על מערכת האמות מגוש עציון. לאחר כיבוש ירושלים בחנוכה תרע"ח, שלהי 1917, חנו בעיר כוחות צבא בריטיים גדולים שניצלו את כל המים בעיר, והיה צורך במציאת פתרון מהיר להספקת מים נוספים. הבריטים שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות, ובתוך חצי שנה הותקנו בהן משאבה וצינורות. בכל יממה הוזרמו לעיר מהביאר ומהערוב כאלף מטרים מעוקבים מים.

ואולם מצוקת המים בירושלים הגדלה והמתפתחת גברה מאוד במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ושוב לא היה די עוד במים מגוש עציון.

מים מִים

בניגוד למסורת בת האלפיים שקדמה להם, שפנתה דרומה בחיפוש אחר מים, ולאחר מאמץ עקר להביא מים לעיר מעין פרת שבוואדי קלט, החליטו הבריטים להזרים לעיר מים ממערב. בשנת 1933 החלו בהצבת הצינורות, וב-1936 הושלם המפעל, וירושלים החלה לקבל את מימיה ממקורות הירקון שבראש העין. זה היה במסלול של שישים קילומטרים, דרך שער הגיא. מדי יממה הוזרמו כך לירושלים 13 אלף מטרים מעוקבים של מים. התוואי הזה פחות או יותר הוא שמשמש עד היום את חברת מקורות.

הבריטים בנו בריכות אגירה גדולות בנקודות גבוהות בעיר המורחבת (המפורסמת שבהן היא זו שבשכונת רוממה) ומהן הוזרמו המים בצינורות קטנים יותר אל שכונות ירושלים העתיקה והחדשה ואף לכפרים שבסביבה. בכל שכונה הותקן ברז ציבורי, ואליו הגיעו התושבים למלא את כדיהם. ירושלים שתתה לרוויה.

ואז הגיעה מלחמת השחרור. עם הכרזת המדינה ונטישת הבריטים את הארץ ניתקו כוחות הלגיון בלטרון את ירושלים מאספקת המים הסדירה. ירושלים המערבית שוב צמאה למים. בפעולה מהירה של רשויות ישראל נסרקו כלל הבורות הביתיים שבשטח היהודי של העיר ומולאו במים. התברר שבבתי היהודים בירושלים היו מעט יותר מאלף בורות, והם הכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים. לפי חשבונות השלטונות, המים היו אמורים להספיק לתושבי העיר לחודש בלבד.

בה בעת נעשה מאמץ להוביל לירושלים מים בחביות באמצעות השיירות שפרצו את הדרך אל העיר הנצורה, ונוסף על כך תכנן המהנדס שמחה בלאס צינור מים חלופי שהוצב על מסלול דרך בורמה. אנשי מקורות, בסיוע של מאות בני אדם, הניחו בחופזה בתוך 28 ימים בלבד צינור מים חלופי שהתחבר לצינור הבריטי הוותיק באזור שער הגיא. הצינור הוליך מים מאזור חולדה, ולשם הגיעו המים מבארות באזור רחובות ונען שהיו אמורות מלכתחילה לספק מים לנגב. יונה כהן, מתושבי ירושלים הנצורה והמיובשת, תיאר בספרו 'ירושלים במצור' את שובם של המים: "ב-22 ביולי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, התחילו מים חיים זורמים בכל מטבח בירושלים".

דוד בן-גוריון העניק למבצע את השם מבצע השילוח, על שם מקור אספקת המים המסורתי לעיר מאז ומקדם. אחרי תום המלחמה שב ושוקם הקו הבריטי, הפעם באחריות מקורות ואגב שילובה של ירושלים – המערבית בלבד, לעת עתה – במערכת אספקת המים הכלל-ארצית.

בעבר התבססה אספקת המים של ירושלים על המוביל הארצי, כלומר בעיקר על מי הכינרת ועל מי תהום שנשאבו מקידוחים, ואילו כיום עובר אט אט המוקד אל חמשת מפעלי ההתפלה הפזורים לאורך חופי הים התיכון. מיזם מערכת המים החמישית לעיר צפוי לספק מענה מלא לירושלים ולסביבותיה, כולל לשטחי הרשות הפלשתינית, עד לשנת 2065

ותשתה הארץ ארבעים שנה

קו המים הישראלי השני לבירה נחנך ב-1953 על התוואי הבריטי מראש העין וסיפק 27 אלף מטרים מעוקבים של מים מדי יום למערב העיר. הקו השלישי נחנך ב-1979, הפעם לעיר המאוחדת, וסיפק לירושלים 38 אלף מטרים מעוקבים מדי יממה. הקו הרביעי, הנוכחי למעשה, נוסד ב-1994, ומוזרמים בו חצי מיליון מטרים מעוקבים של מים מדי יום.

הצריכה הירושלמית העירונית עדיין לא הגיעה לרף הזה, ועומדת על 350 אלף מטרים מעוקבים מדי יום, אולם כבר בקיץ הקרוב עתיד להיחנך הקו החמישי. עם הקו הרביעי יוזרמו לעיר ולסביבותיה מדי יום מיליון מטרים מעוקבים של מים, הכמות שסיפק מפעל האמות הקדום בשנה תמימה.

בשנת 1996 הקימה עיריית ירושלים את חברת הגיחון, שתפקידה – מלבד העיסוק בביוב ובניקוז העירוניים – לחלק את המים שמקורות מזרימה לבירה. בעיר פועלות כיום שתים עשרה בריכות אגירה למים בנקודות גבוהות.

בעבר התבססה אספקת המים של ירושלים על המוביל הארצי, כלומר בעיקר על מי הכינרת ועל מי תהום שנשאבו מקידוחים, ואילו כיום עובר אט אט המוקד אל חמשת מפעלי ההתפלה הפזורים לאורך חופי הים התיכון. מיזם מערכת המים החמישית לעיר צפוי לספק מענה מלא לירושלים ולסביבותיה, כולל לשטחי הרשות הפלשתינית, עד לשנת 2065.

ממש כמו קו המים שנבנה במהלך מלחמת השחרור, גם קו המים החדש, החמישי, יוצא לדרך מחולדה, שבה הוא מתחבר למערכת המים הארצית. משם יוסיפו המים לזרום עד לצומת אשתאול, ליד בית שמש, ומשם למוצא, הנקודה שבה יתחבר הקו למערכת המים הירושלמית העירונית.

השיא של מערכת המים החמישית הוא במנהרה שאורכה 13 קילומטרים – הארוכה מסוגה בעולם – שנחצבה הרחק מתחת לפני השטח. באמצעותה יוזרמו המים בלחץ מאזור צומת אשתאול ועד עין כרם. ירושלים, בעזרת ה' כמובן, לא תצמא עוד.

השיא של מערכת המים החמישית הוא במנהרה שאורכה 13 קילומטרים – הארוכה מסוגה בעולם – שנחצבה הרחק מתחת לפני השטח