מחיה השפה העברית

כשאנחנו מדברים על החייאת השפה העברית, אוטומטית עולה במוחנו דמותו של אליעזר בן-יהודה. ואולם בתהליך ההיסטורי המופלא של החייאת השפה היו עוד שותפים מרכזיים, שמקומם נשכח. רובם היו דתיים, שומרי תורה ומצוות, וממש לא במקרה.

את ועד הלשון העברית (שממנו נולדה האקדמיה ללשון העברית) הקימו בשנת תר"ן (1890) אליעזר בן-יהודה וידידו דוד ילין. בן-יהודה נבחר לנשיא הוועד. החברים בוועד מלבד ילין היו חמישה פעילי ציבור בולטים: הרב חיים הירשנזון, הרב אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר (לימים הראשון לציון), הרב זאב יעבץ, הרב יחיאל מיכל פינס.

כן, רבותיי, בראש תחיית השפה העברית עמדו חמישה רבנים וגם בן-יהודה, שספג הרבה תורה בחדר ובישיבה טרם עזב את העולם הדתי. אי אפשר שלא לשים לב גם לקשר המשפחתי בין שלושה מחברי הוועד: דוד ילין היה חתנו של רי"מ פינס, ופינס היה גיסו של ר"ז יעבץ. ואם כבר מדברים על המשפחה, נזכיר את גיסו של ילין, יוסף מיוחס, שגם הוא היה פעיל בהחייאת השפה.

על ר' זאב יעבץ, ממייסדי המזרחי, ועל ר' יחיאל מיכל פינס, מורם ורבם של הביל"ויים, סיפרתי כאן בעבר. הפעם נתמקד באישיותו המרתקת של דוד ילין, אחד הפעילים הציונים החשובים ביותר ביישוב היהודי בזמנו. הוא צמח ביישוב הישן והיה לאחד המנהיגים המרכזיים של היישוב החדש.

את העובדה שהיה יהודי מאמין שומר תורה ומצוות ושאת הרוח והמרץ לעשייתו הציבורית ינק מאבותיו, אנשי היישוב הישן, קשה מאוד למצוא בספרות הציונית הרשמית, שנהגה להציג את עצמה כתנועה לאומית חילונית, אך למעשה כמעט כל שורשיה ינקו מבית המדרש וממסורת רצופה של כמיהה העם היהודי לגאולה.

מורשת משפחתית של יישוב הארץ

דוד ילין נולד בירושלים בי"א באדר ב' תרכ"ד (1864) למשפחה ילין המפוארת, אשר בניה תרמו רבות ליישובה של ארץ ישראל ולהתפתחות תרבותה העברית. הסב, הרב דוד יעלין-טביא, עלה ארצה בשנת תקצ"ד (1834), ייסד את הבנק הירושלמי (מהבנקים הראשונים בארץ) והיה מהראשונים שעסקו ברכישת אדמות מחוץ לחומת ירושלים על מנת להרחיב את הישוב העברי כחלק מחזון גאולי. בפעילותו זו רכש את אדמת שכונת כרם אברהם, כיום ליד שכונת גאולה. אחר כך רכש כרם זיתים באדמת קולוניה (כיום מוצא, הסמוכה ירושלים).

לאחר מותו המשיך בנו ר' יהושע ילין את מפעל ההתיישבות החלוצי שייסד אביו. הוא השתתף בהקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות, נחלת שבעה, ועימו אחיו (המאומץ) ר' אריה ליב הורביץ ואשתו אסתר הורביץ, שהאדמה נקנתה על שמה מידי הערבים.

החיידק הציוני של יישוב הארץ זרם גם בעורקי הצאצאים בדור הבא. כשהוקמה אחוזת בית, יסודה של העיר תל אביב, ב-66 המייסדים (שרובם היו דתיים או מסורתיים) הייתה נציגות מכובדת של צאצאי משפחת ילין. בין היתר השתתפה בהקמה רחל ילין (אחותו של דוד), אשתו של יחזקאל דנין-סוכולובסקי. את הקרקע של אחוזת בית רשמו המייסדים על שמו של דוד ילין, נאמן החברה ומיוזמי הקמת העיר העברית הראשונה. ילין טרח רבות בדבר הקנייה, ואת הכול עשה בהתנדבות מלאה ובלי לקבל פרוטה, מתוך התלהבות כבירה לרעיון יישוב הארץ, שירש מאבותיו.

ראשית פעילותו הספרותית

בצעירותו למד דוד ילין בחדר, בתלמוד תורה ובישיבת עץ חיים, מוסד התורה הגדול והמרכזי בירושלים. לצד לימודי הגמרא למד הרבה תנ"ך ואף את השפה העברית, שני מקצועות שהיו חלק רשמי בתוכנית הלימודים של המוסד החרדי. בין כותלי הת"ת והישיבה הוא רכש סגנון עברי עשיר ודייקני, ושם הונחו היסודות למיזם חייו: החייאת השפה העברית.

כבר בהיותו בן 14, בשנת תרל"ח, החל ילין לערוך ולהוציא לאור דו-שבועון בכתב ידו, 'הר ציון'. הוא כתב אותו בעותק אחד בלבד פעמיים בחודש במשך יותר משנה, והוציא 43 גיליונות. באותה שנה פרסם את הכתבה הראשונה בעיתון 'הלבנון', שנדפס בגרמניה, ולאחר מכן בעיתונים נוספים, ובהם 'המגיד' ו'המליץ'.

"זאת החלטתי, כי אם יכריחוני לשנות רוח מוסדנו באופן המתנגד לרוחי ולהוכחת לבי, אז אתפטר גם מפה, ויהיה מה שיהיה, את נפשי אינני מוכר". במכתבו משנת תרפ"ה תיאר ילין את אכזבתו מחינוך לאומי חילוני: "הניסיון הראנו כבר כי גידול ילדים בלי רוח דתי על יד הרוח הלאומי איננו מספיק כלל. הרציונליות מייבשת כל לח ורעננות שבדמיון הילד"

חינוך והוראה לפי התורה

בשנת תרמ"א נשלח ילין ללונדון אל קרובי אימו כדי להשתלם בלימודיו הכלליים. בערב יום כיפור נפגש בתפילת מנחה בבית הכנסת עם נסים בכר, וכשסיפר לו על מטרת בואו ללונדון, אמר לו בכר: "למה לך להיות בארץ נוכרייה? הנה אני חוזר לירושלים לייסד בית ספר מטעם חברת כל ישראל חברים. שוב הביתה ותלמד אצלי". וכן היה. ילין נכנס ללמוד בבית ספר זה, ולאחר זמן נתמנה למורה בו ולימד את השפה העברית.

באלול תרמ"ה (1885) נשא לאישה את איטה בת הרי"מ פינס, נכדת רבי הלל ריבלין, אבי משפחת ריבלין הירושלמית. בשנת תרמ"ט עבר להורות עברית בבית הספר למל, שלמדו בו ילדים גם מבתים דתיים ובמוריו היו גם רבנים.

מלחמת השפות

החל משנת תרס"ד (1904) לימד ילין גם בסמינר למורים של חברת עזרה, ובו פעל למען השימוש בעברית כשפת הוראה. משנת תר"ע (1910) היה סגן המנהל בסמינר, עד למלחמת השפות בתרע"ד (1913). בשנת זו התרחשה אחת המלחמות התרבותיות הסוערות ביותר ביישוב היהודי בעקבות רצונה של חברת עזרה, שישבה בגרמניה, להקים את הטכניון בחיפה על בסיס לימודים בגרמנית ולא בעברית. ילין, מראשי המורדים במגמת הגרמניזציה, החליט לפרוש מהסמינר למורים. הוא ייסד אז את בית המדרש למורים העברי (שהפך לסמינר למורים שבשכונת בית הכרם ונקרא כיום המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין), ועמד בראשו.

כאשר עברו בתי הספר של עזרה ברחבי הארץ לרשות התנועה הציונית, עמד ילין בראשם, ועובדה זו אפשרה להורים דתיים לשלוח את ילדיהם למוסדות אלו. עפרה מייטליס, החוקרת זה שנים רבות את דמותו ופועלו של ילין, מציינת כי כשהתברר לו שבתי הספר החדשים משילים מעליהם את לבושם הדתי, כפי שחששו רבים, הזהיר כי לא יוכל לתת את שמו למפעל שישלטו בו אחרים המתנגדים לגמרי לרוח הדתית.

במכתב לבן דודו כתב ילין: "זאת החלטתי, כי אם יכריחוני לשנות רוח מוסדנו באופן המתנגד לרוחי ולהוכחת לבי, אז אתפטר גם מפה, ויהיה מה שיהיה, את נפשי אינני מוכר". במכתבו משנת תרפ"ה תיאר ילין את אכזבתו מחינוך לאומי חילוני: "הניסיון הראנו כבר כי גידול ילדים בלי רוח דתי על יד הרוח הלאומי איננו מספיק כלל. הרציונליות מייבשת כל לח ורעננות שבדמיון הילד".

במכתב אחר כתב: "הנני שונה ואומר, כי מוסדותינו צריכים להיות מהבונים ולא מהמהרסים בכל עניין, והרוח שהחלה לשרור בבתי הספר בשנים האחרונות רוח בער היא באמת ועוד מעט ובערה כל השארית הנמצאה לעמנו ונשארנו קרחים מכאן וקרחים מכאן. הגיעה העת לשים מעצור לרוח זו. ובמוסדותינו אנו עלינו לדקדק עוד יותר למען לא ניתן פתחון פה לאלה הבאים בשם האמונה לבער אחרי הלאומיות ולגררנו אחרי 'הרוחות הזרות'".

בפועל, מספרת מייטליס, הלכה הרוח של בתי הספר ונהייתה חילונית, אולם ילין המשיך לעמוד בראשם בשל רצונו ליצור חינוך אחיד לכלל תלמידי הארץ, דתיים ו'חופשים' יחדיו. הוא עשה זאת מתוך ניסיון לעצור את מגמת החילון שעלולה להשתלט על מוסדות המיועדים לחופשים בלבד. עם זאת כאדם דתי הוא סייע בהקמת רשת מוסדות החינוך של המזרחי למשפחות שביקשו צביון דתי מובהק יותר.

שלא כבן-יהודה, שפנה פעמים רבות לשפה הערבית על מנת להעשיר את השפה העברית, דגל ילין בחידוש עצמאי או כזה המסתמך על המקורות העבריים העתיקים. ילין חידש מלים רבות, ובהן צלם וצילום, בדיחה, חקלאי, מדשאה, מצפן, נדיר, עקיף, קטר, שחקן, תאריך ותעמולה

בראש ועד הלשון העברית

בשנת תרמ"ח (1888) היה ילין ממייסדי ועד הלשון, ועמד בראשו שנים רבות. הוא היה אישיות מרכזית בהחייאת השפה העברית, והיה פעיל מאוד בחידוש מילים. שלא כבן-יהודה, שפנה פעמים רבות לשפה הערבית על מנת להעשיר את השפה העברית, דגל ילין בחידוש עצמאי או כזה המסתמך על המקורות העבריים העתיקים. ילין חידש מלים רבות, ובהן צלם וצילום, בדיחה, חקלאי, מדשאה, מצפן, נדיר, עקיף, קטר, שחקן, תאריך ותעמולה, ואף חידש מילים שנשכחו, כגון סופגנית (סופגנייה), אלה (להכאה), צרצר והפתיע.

יישוב הארץ

בשנת תרנ"א (1891) היה ממייסדי חברת 'חיבת הארץ' להתנחלות חקלאית של בני ירושלים ופעל בה למען ייסוד המושבה מוצא. בתרס"ג (1903) ייסד את גן הילדים העברי הראשון בירושלים. העיתונאי אורי קיסרי תיאר את ילין כך: "מחיה לשון ההוראה" בארץ. תרומתו הייתה הן לספרי הלימוד והן לשפה שבה דיברו התלמידים במוסדות החינוך בארץ.

באותה שנה (תרס"ג) השתתף ילין ביוזמתו של מנחם אוסישקין להקים בכנס בזיכרון יעקב ארגון כלל־יהודי, 'הכנסייה הארצישראלית'. הארגון ביקש לפעול במקביל להסתדרות הציונית של הרצל, ובהנהלתו היו חברים גם דתיים וחרדים. ילין עצמו נבחר לסגנו של היו"ר אוסישקין. הארגון החדש לא הצליח להחזיק מעמד זמן רב, אך אחת מיצירותיו נשארה על תילה: איחוד המורים, ששמו שונה לימים להסתדרות המורים.

פעילות ציבורית

במקביל לעבודתו בהוראה עסק גם בפעולות מדעיות, ספרותיות וציבוריות. הוא עסק בתחומים רבים כל כך בענייני ציבור ונשא במגוון רחב של תפקידים, שקשה למנות את כולם, ונציין כאן רק כמה מהם לדוגמה.

ילין כיהן בראש ועד העיר ליהודי ירושלים יותר משנתיים. בשנים תר"ף–תרפ"ה היה סגן ראש עיריית ירושלים, ובתר"ף–תרפ"ט היה נשיא אספת הנבחרים וראש הוועד הלאומי. כיהן באוניברסיטה העברית כפרופסור לספרות העברית מימי הביניים, וכן היה ממייסדי הרבנות הראשית.

ילין היה סופר ועורך פורה, ומתחת ידיו יצאו לאור יותר ממאה ספרים. כמו רבים אחרים בתקופה העות'מאנית נהג לחבוש לראשו תרבוש טורקי אדום, והוא המשיך בכך גם שנים מספר לאחר הכיבוש הבריטי. הודות לתרבוש בולט ילין בעשרות תמונות שצולמו באירועים חשובים באותה תקופה.

דוד ילין נפטר בירושלים בכ"ב בכסלו תש"ב. ממאות צאצאיו כיום בארץ כמה מהם אנשי תרבות מפורסמים.