נעם רז הי"ד, לוחם הימ"מ הקדוש, יצא מאלמוניותו ומצניעותו אל התודעה הציבורית בנפילתו על קדושת השם בקרב נגד מחבלים בג'נין. נעם, בן הארץ הטובה, לוחם, חקלאי ובר אוריין, ראש משפחה למופת, היה דוגמה חיה לחלוציות ולמסכת חיים של אמונה יוקדת ושל אהבת ישראל.
נפילתו של נעם הציפה פער אדיר ובלתי נתפס בין שפלות ההנהגה הקיימת, השואבת אל גאוותה המדומה את כל נכסי האומה כמו אל תוך חור שחור, לבין לוחם יהודי אחד מני רבים המאיר לכולנו כמגדלור באור יקרות.
ואולם בהיבט הצבאי-ערכי מתגלה עוד פער: נקודת כשל בנוכחות הדתית בצה"ל. זה יותר משלושים שנה שמפעל הגיוס לצה"ל לשירות משמעותי, לפיקוד ולקצונה הוא יעד דתי-לאומי מרכזי. מצוות עזרת ישראל מיד צר קיבלה גדר של מצווה בהידור, ומעודדים כל צעיר לקיים אותה בצה"ל ככל שיוכל, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
במבט ראשון נדמה כי מפעל זה הצליח. כיפות בצה"ל לא חסר, גם אחרי קיזוז אלו שנשרו אי-שם במעלה הדרך. שדרת הפיקוד שניהלה את אותו קרב בג'נין, המח"ט, המאו"ג ואלוף הפיקוד – כולם בוגרי החינוך הדתי.
מפקד החטיבה נכנס לתפקידו לפני פחות משנה, וכבר נדרש ללחימה בהתפתחות אלפי מחבלים חמושים, שחלקם נושאים נשק צה"לי תחת אפם של בכירי צה"ל וממשלות ישראל, אשר נרדמו בשמירה בשנים שחלפו מאז חומת מגן.
לא זו בלבד, הלחימה מתנהלת בצורה מגומגמת. אומנם יוצאים למבצעים כמעט מדי לילה, אך המחבלים הולכים שם לאור יום, ואינם מחוסלים בהמוניהם. לוחמינו פועלים תחת אש מחבלים צפופה ובסיכון מזעזע, תחת תצפיתני אויב מחלונות הבתים, המעבירים מודיעין ולעיתים מרימים נשק, ואסור לירות בהם, על פי סיכום הפצ"ר לשעבר מנדלבליט עם עמותת השמאל 'האגודה לזכויות האזרח'.
תוסיפו על כך את התבהלה של המערכת לנוכח מותה של עיתונאית אלג'זירה, שאולי גם גרמה למבצע ההזוי שבו נפל נעם הי"ד, בלי ששום מפקד בכיר דאג לחפות עליו ועל חבריו בשעות ארוכות של ירי מחבלים כבד.
צורת לחימה זו, שהישגיה דלים ומחירה כבד, היא תוצר של ערכים נוצריים שחלחלו ויצרו משוואה: חיי לוחמינו זולים יותר מחיי אוכלוסיית האויב, והלחימה ביהודה ושומרון אינה לחימה על הבית אלא שליטת "כובש בלתי מוסרי" בנכבש. וכך הרבה לפני המקצועיות הצבאית משחק כאן עולם ערכים שלם, זר ומנוכר.
ברור כי לא כל דתי בצה"ל מתגייס כדי להיות כדוד המלך, שרוממות א-ל בגרונו וחרב פיפיות בידו. אך מנגד הסללת הדתיים אל הצבא על ידי הרבנים והמחנכים בהחלט נובעת מראייה אידיאלית זו. אם נשאל: מהו היעד שאליו שואף הציבור הדתי-לאומי בגיוסו המשמעותי לצה"ל כמצווה מהתורה? ניווכח כי יש פער בין ערכיה היסודיים של התורה, קרי התיישבות, ירושת הארץ והורשת אויבי ישראל, לבין הערכים המובילים כיום את המערכת. לא פער בלבד אלא מסלולים סותרים.
כמעט אי אפשר להצביע על דוגמה שבה מפקד דתי בכיר מביא את ערכיו אל זירת הקרב. החלוקה ברורה: מפקדי השדה, דתיים ושאינם דתיים, יבצעו את מה שיקבעו מעצבי המוסר והתרבות, היושבים תחת אורות הפלורסנט או אינם לובשי מדים כלל. כך ההשפעה היהודית-דתית, שעימה מזדהים עמוקות גם מפקדים מסורתיים וחילונים רבים (ראו לדוגמה את דבריו של מח"ט שומרון צוויג לפני הכניסה לקבר יוסף), מנוטרלת מראש.
סביר מאוד שהמח"ט, למשל, היה רוצה צורת קרב אחרת. אך מפקד חטיבה כיום אינו מה שהיה פעם. תחת מדיניות ממשלתית וצבאית מח"ט הוא חייל קטן, והשפעתו היא בעיקר ביצועית-טקטית. האסטרטגיה והמדיניות אינה בידיים שלו.
גם מפקד האוגדה חסר השפעה של ממש. הפצ"רית מהקריה למשל, שמעולם לא החזיקה נשק אבל התקדמה לדרגת אלוף במילוי התפקיד ההזוי של 'יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר' בדרגה המקבילה לזו של המאו"ג, מנחיתה לו הוראות ברורות, ואם יעבור עליהן, הוא ייחשב פושע מלחמה. בקושי רב תיקן מפקד זה סעיף קטן בהוראות הפתיחה באש, וגם זה בעקבות לחץ ציבורי כבד, שזכינו בארגון תורת לחימה להיות שותפים לו עם אימהות הלוחמים.
מפקד הפיקוד, דתי לשעבר ובנו של רב חשוב זצ"ל, התנתק מזמן מספינת האם ויצא ללימודים בקרן וקסנר, המזוהה עם השמאל העמוק. בתוכנית לומדים עמיתי התוכנית לתואר שני באוניברסיטת הרווארד במימון מלא של הקרן וזוכים להטבות כספיות נדיבות (ביטוח בריאות וטיסות לכל המשפחה, שכר דירה בעשרות אלפי דולרים ועוד) בסך העולה על מאה אלף דולר לכל עמית ועמית בתוכנית.
אין ממנו כל ציפייה, וכאן הבעיה. רבים כמותו נבלעו מגיל צעיר במערכת ערכים זרים, ולא נודעו כי באו אל קרבה. הדבר ניכר היטב: יד ברזל נגד מתיישבים יהודים, הרמת ראש של מחבלים הזוכים לחסינות וניהול קרב צעד לפנים ושניים לאחור אגב הפקרת לוחמים. יודגש, צה"ל הוא צבא מעולה ועתיר טכנולוגיה ומודיעין איכותי. הקצינים והחיילים 'לא רואים בית' ומוסרים נפשם. אך הבעיה היא בראש. בסט הערכים. וכשהראש חולה – כל הגוף כואב.
מה הפתרון? להמתין שעוד מג"דים ומח"טים דתיים יתקדמו בקושי אל שולחן המטה הכללי? לא ראינו שינוי ב'שומר החומות' בקרב המביש שבו נרצח לוחם הימ"ס בראל חדריה שמואלי הי"ד מטווח אפס בידי מחבל חמאס מוגן. שם המפקד הבכיר דתי.
חשוב מאד, מעבר לתפקידי השדה הבכירים, לתפוס את עמדות מעצבי התרבות והמוסר ולבצע תיקון עמוק. אך עיקר הפתרון לעניות דעתי מתחיל בציבור, בחייל בקצה, בקצין הזוטר ובכל מי שיכול כבר מעכשיו לעשות את הסוויץ' התודעתי ולחבר בחזרה בין המוטיבציה הגבוהה לשירות משמעותי לבין התורה שיוצרת אותה.
ביום שבו יהפכו המשרתים ציבור שומרי המצוות הנאמנים לתורה ולאחריות למדינה היהודית למעצבי תרבות, זהות ומוסר, זה היום שבו תתחיל הספינה הענקית הנקראת צה"ל, שעד לפני כמה עשרות שנים הביאה ניצחונות מזהירים, הרמת קרן ישראל בעולם וקידוש שם שמיים, לשוב אל מסלול בטוח של צבא יהודי מנצח. עברנו מספיק בכדי להבין שלא די להיות בכיר "חובש כיפה". תשאלו את נפתלי בנט.
Lead:
סביר מאוד שהמח"ט, למשל, היה רוצה צורת קרב אחרת. אך מפקד חטיבה כיום אינו מה שהיה פעם. תחת מדיניות ממשלתית וצבאית מח"ט הוא חייל קטן, והשפעתו היא בעיקר ביצועית-טקטית. האסטרטגיה והמדיניות אינה בידיים שלו.
גם מפקד האוגדה חסר השפעה של ממש. הפצ"רית מהקריה למשל, שמעולם לא החזיקה נשק אבל התקדמה לדרגת אלוף במילוי התפקיד ההזוי של 'יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר' בדרגה המקבילה לזו של המאו"ג, מנחיתה לו הוראות ברורות
