השבוע הבאנו לקבורה את אחד מטובי בנינו, לוחם הימ"מ נעם רז הי"ד. למדנו שנים רבות ביחד. לא סתם קראו לו נעם. כולו נעימות; לא סתם שינה את שם משפחתו לרז (במקור רוזנברג) – כולו סוד. היה תמיד עושה הכול בעדינות ובצנעה. היה מתעקש שנלמד בספרייה, "כדי שיוכל ללמוד בשקט". הסתיר מכולם שהתקבל ליחידה מובחרת בצבא, לאחר מכן הסתיר מכולם שהתקבל לימ"מ. תקופה מסוימת למדנו יחדיו אומנות לחימה. הסגנון שלו היה מקצועני, מדויק ועדין – עצר את המכה סנטימטר לפני שפגעה בגוף המתאמן שמולו. בהמשך, לאורך שנות השירות בימ"מ, היה מגיע לשיעור תורה פעם בשבוע. יושב בשקט ומתמלא באור.
נעם הוא לא לבד. הוא מצטרף לרשימה ארוכה של שמות כרועי קליין, דגן ורטמן, יוני נתנאל, אלירז פרץ ועוד ועוד. אם נביט היטב נבחין כי פעמים רבות מאחורי מבצע צבאי, מאחורי מהפכה חינוכית, מאחורי הצלחה התיישבותית – עומדות דמויות מן הסוג הזה, דמויות שלאט לאט דוחפות את כולנו קדימה. אנשים, שאת רובם לעולם לא נכיר, לפחות לא בחייהם, ההולכים ומצעידים אותנו יותר ויותר אל מעמקי עידן הגאולה.
הדמויות הללו לא צומחות יש מאין. הן תוצר עמל של שנים. עמל המחושל בתוך בתי המדרש של תורה מיוחדת. כדוגמת מכוניות 'רולס־רויס', שחלקיהן מורכבים אחד לאחד בעבודה ידנית, כך גדלות הדמויות הללו, בידיים אמונות של תלמידי חכמים זקנים ואוהבים. הן ממלאות לאט לאט את השורות, מחלחלות לכל המערכות, ובנחישות העדינה שלהן, הן מנצחות בשם כולנו.
יום שלישי השבוע היה יום עצוב, אבל לא יום של ייאוש. כי כשמשווים מול נעם וחבריו את הרשע והשקר של אויבינו – יודעים בוודאות שאנחנו ננצח. וגם כאשר רואים את הרפיסות והבלבול של חלק מתוכנו ששכחו מדוע אנו פה – אנו יודעים שתמיד יהיו דמויות כמו נעם, ולכן אנחנו ננצח.
היה שלום נעם. בן תורה, לוחם, אבא, מתיישב וחבר. נוח בשלום על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימים. אמן.
