על פי המתואר בפרשתנו, הגלות עלולה לבוא בעקבות הסתאבות החברה, וכן בשל ביטול מצוות השמיטה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד–לה). נראה שיש קשר בין הדברים, כלומר שהמהות העמוקה של שנת השמיטה היא עילוי החברה. אם ישמרו ישראל מלכתחילה את השמיטה, תימנע הסתאבותה של החברה ולא תבוא הגלות.
יסוד העניין, שבאדם קיימים שני רבדים – פנימי וחיצוני. החיים החיצוניים הם כל צורכי הגוף, והחיים הפנימיים הם חיי הנפש והמידות. המרוץ התמידי במשך החיים סביב העבודה והפרנסה, ההצלחה בעסקים ובנכסים, עלול להשקיע את הרוח ולספק את הממד החיצוני לבדו.
מוחו וליבו של האדם עלולים להיות אחוזים אך ורק בשאלות השעה, בניסיונות ההצלחה, וממילא כל שאיפות הנצח וחיי הנפש הפנימיים עלולים להידחות באין דורש ומבקש. ללא מאמץ מיוחד לחזק ולהעצים את האור הפנימי עלולות טרדות הפרנסה להעביר את האדם על דעתו ולפתח קוצים וברקנים בתוך הנפש, כעס, צרות עין, לחץ, דאגה ותסכול.
יתרה מזאת, בעולם הגשמי שולטים הצמצום והגבולות. כך, אם יש פרי אחד, רק אדם אחד יכול לאוכלו. לעומת זאת בעולם הרוחני אין דבר בא על חשבון האחר, שהרי מחשבה רוחנית או הרגשה קדושה יכולה להיות משותפת לאנשים שונים במקומות שונים, אך חפצים ומאכלים מוגבלים בגבול הזמן והמקום. כך האדם יכול לאהוב אנשים רבים, אולם לא לכולם הוא יכול לתת מכספו. הלב יכול להכיל אלפים, אך הכיס מוגבל. מכאן נובעת התחרות סביב ענייני העולם הזה, כולל הכבוד והמעמד החברתי, שגם הם שייכים לחוקיות המוגבלת. נמצא שהמקום שבו עלולות להתפתח המריבות והתחרות הוא המישור הגשמי, כשהוא לבדו.
כך אנו מוצאים שהאדם נתון בשני מצבים הופכיים לגמרי. מצד גופו הוא צריך לדאוג לקיומו ולקיום משפחתו, וכל יתר בני האדם עלולים להוות איום בעבורו, ואילו מצד נשמתו הוא מחובר באופן עמוק לכל עם ישראל. זה מבחן קשה ועמוק.
לדוגמה, בשעה שהאדם עומד בפקק תנועה, הרי שכל המכוניות שלפניו מפריעות לו, כי בלעדיהן היה מגיע מהר יותר למחוז חפצו. אולם בתוך המכוניות יושבים אחיו בני ישראל, ובתוך ליבו של הנהג שלפניו שוכנת נשמת קודש שמאוחדת וקשורה עם הנשמה שלו עצמו. וזהו המאבק – לאיזה ממד יתחבר האדם – אם יחשיב יותר את הממד הגשמי, והנהג שלפניו יהיה אבן נגף בדרכו, או שמא יצליח להתאחד עם אור נשמתו, ויהיה ליבו מלא אהבה וחיבור אל הזולת.
כאן נכנסת מצוות השמיטה. השמיטה מכוונת את האדם להרפות מדאגותיו לעצמו ולמסור עצמו לציבור. פתיחת השדה לכל אדם פותחת את שערי הלב ומבהיקה את אור הנשמה. מתיקות הטעם של עשיית החסד מעוררת את אור האחדות החבוי במעמקים ומוסתר בדרך כלל בשגרת החיים. כל הלבושים החיצוניים, לבושי החול, לבושי הטבע התחרותי והצר, נושרים מהלבבות, ותחתם אנו לובשים בגדי קודש.
על ידי הפסקת התחרות, הסרת החומות בין השדות והכספים, מתרוממת רוח העם כולו אל מחוזות אציליים וקדושים, אל זרם חיים של אהבת קודש וידידות אמת, נועם של חיים בעלי משמעות ומגמה, חיים רחבים הגואים בשגב קדושתם למעלה מחיי היחיד וצרכיו.
חיי החול הרגילים אינם יכולים לחשוף את הזיו והזוהר השרוי בנשמת האומה. צרוּת החיים מחניקה את האוויר ואינה מאפשרת לנשמת קודש להופיע בהדרה. לפיכך באה שנת השמיטה, "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (דברים טו, ב). שמיטת הקרקעות והחובות הכספיים פועלת על הנפשות לשמוט ולהרפות גם את אחיזתן החזקה בעצמן, את ההתרכזות סביב האהבה העצמית והמשפחתית גרידא. היא מאפשרת לחוש את הנשמה האחת ולא את הגופים המחולקים, להרגיש את השכינה הקדושה, את עומק החיים של ישראל.
מכאן לעניין הגלות: העוגן האמיתי שלנו כחברה בארץ אינו החומרנות אלא הלב, האחדות הפנימית והחיבור שלנו לממד הנשמתי שבקרבנו. השמיטה היא ביטוי לחברה שמחוברת לנשמתה, וזלזול בשמיטה משקף ניתוק מהנשמה והסתאבות בחומרנות לבדה. כמו שגוף מתפורר בסילוק הנשמה ממנו, כך הגלות, שהיא 'פירור' הגוף הלאומי, באה בגלל סילוק השכינה, הממד הנשמתי של האומה. ככל שנתחזק באור השמיטה וערכיה, כך נחזק את לכידותנו הפנימית, ואור הנשמה יאיר בנו בעוז, ומכוחו נתעצם באחיזתנו בארץ בכל המובנים.
שנזכה לפתוח את לבבנו ולחוש את אחדות הנשמות שבקרבנו, ועל ידי כך תתעמק אחיזתנו בארץ, ונזכה לאור גאולה וישועה בבניין בית מקדשנו במהרה, אמן ואמן!
