נדיר שלהקת עבר מצליחה לחזור לאוזניים ישראליות בקלות, אך עכשיו זה קורה ובענק: 'שוטי הנבואה' – ההרכב האהוב ששיריו חרכו את הרדיו לפני כעשרים שנים והפכו לנכסי צאן ברזל – חוזר לבמות. הקהל בהיסטריה, רוכש מאות כרטיסים במהירות – שלא מביישת כוכבי פופ עדכניים – והופך בנקל את האירועים ל'סולד אאוט'.

מתברר שהאוזניים הישראליות כמהות למוזיקה רוחנית מזווית אחרת לגמרי ממה שמקובל לשמוע היום.
למי שפספס, נספר כי להקת 'שוטי הנבואה' (ממנה צמח אברהם טל) אחראית על הלהיטים 'קול גלגל', 'כל הילדים קופצים רוקדים', 'אין אני', 'ידיעה' ועוד. שירים שנוצרו כדי להישאר וממשיכים להיות חלק מפס הקול הישראלי האלמותי.

המוזיקאים רואי לוי וגלעד ויטל, חברי ילדות ממטולה, ייסדו את הלהקה ב־1994, והיא התפרקה ב-2007.
סגנון הלהקה אופיין בהשפעות אתניות, רוק, ראפ ורגאיי. המסר העיקרי של שירי הלהקה היה (ועדיין) קריאה לשלום מתוך מודעות היסטורית לתחיית היהדות בארץ ישראל. מקור שם הלהקה הוא באמרה מהגמרא, של רבי יוחנן: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".
עכשיו, כשרואי וגלעד, שני חברי הילדות שייסדו את הלהקה, נמצאים כבר בעשור השישי של חייהם, הם חוזרים לבשורה העתיקה שהביאו לעולם המוזיקה עם 'שוטי הנבואה' שמטרתה מִקַדמת דְנה הייתה להשפיע רוח טובה על העם היושב בציון ולהפוך את העולם למקום רוחני, חברתי ונעים יותר, בלי משוא פנים וללא קריצה מסחרית.

"ידעתי שאוהבים אותנו, לא הופתעתי מהביקוש", אומר ויטל. "אפשר לומר ש'שוטי הנבואה' זה סיפור שממש חדש לי, לגמרי. תכלס, עברו ארבע־עשרה שנים ולא התעסקנו עם זה. המוח שלי לא רגיל לזה. במשך השנים, אחרי הפירוק, כל הזמן אני חושב על שירים ויצירה ועובד כמפיק מוזיקלי, אבל פתאום היצירה זזה לכיוון אחר לגמרי. קשה להסביר למילים את הווייב של 'שוטי הנבואה'. אני ורואי חברים מגיל עשר ובשבילי עכשיו זה כאילו לחזור אותו צינור של יצירה מוכרת. פתאום בהשראה באים לי דברים אחרים שמתחברים לווייב הייחודי של 'שוטי הנבואה'. זה קטע".

רואי לוי: "היינו בגולה וחזרנו בסופו של דבר, אבל הכול היה אמור להיות ככה. ההרגשה היא המשכיות, שזה המקום הנכון כי גם כשפעלנו מוזיקלית ביחד או בנפרד תחת שמות אחרים – זה לא הרגיש לי נכון"

"הכול חדש וישן לי ביחד", אומר רואי. "היינו בגולה וחזרנו בסופו של דבר, אבל הכול היה אמור להיות ככה. ההרגשה היא המשכיות, שזה המקום הנכון כי גם כשפעלנו מוזיקלית ביחד או בנפרד תחת שמות אחרים – זה לא הרגיש לי נכון. אנחנו גם 'פשוטי העם' ו'שמעון ולוי' אך הקהל מכיר אותנו כ'שוטי הנבואה' והתחושה היא לקרוא לילד בשמו. יש געגוע, ריספקט ותודה על האחים כרמלי ואברהם טל שהיו איתנו בעבר בלהקה וכעת הם לא איתנו, אבל הם מאוד מפרגנים".

העולם בתנועת 'אם לא עכשיו – אימתי?!'

מה התחדש בשירים שלכם ממה שהיה ב־94 ובתחילת שנות ה־2000?
גלעד: "יש עיבודים חדשים לשירים, אבל זה לא לגמרי עיבודים אלא לקחנו את אותו ווייב של השירים הישנים והכנסנו להם חידוש. תפקידים של כלי נגינה השתנו, ונוצרו חיבורים מוזיקליים מגניבים בין כל מיני שירים מוכרים שלנו. הקהל עף על זה. אייל (מזיג, נ"ג), הגאון שמפיק אותנו מוזיקלית, הביא רעיונות יפים והפך את כל השירים למשהו ישן־חדש. הקהל שומע מה שהוא רגיל, אבל נזרק לזווית אחרת לגמרי, כמו בלונה פארק".

רואי לוי: "מוזיקה היא כלי תקשורת. מקום שבו הנשמה פתוחה, עוד לפני המילים. יש סיפור כזה שמספר שהנשמה הנצחית לא רצתה להיכנס לגוף בהתחלה. רק אחר כך היא התרצתה להיכנס לגוף בזכות שירת המלאכים. זה עזר לה להשתכנע"

מה אִפשר לחיבור לקרות דווקא עכשיו?
"הבנו שכבר אין זמן לחכות", אומר רואי. "אני מרגיש באופן כללי שיש עכשיו תחושה בציבור שרוצה לעשות כאן ועכשיו את הדברים. דברים שפעם היו אומרים לגביהם 'עוד שנה שנתיים נעשה ככה וככה', השתנו. זהו. אי אפשר כבר לדחות את השליחות שלך בעולם. 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה". הקורונה הייתה טריגר לכל התנועה הזאת בעולם וזה רצון ה'. אנשים מרגישים שאי אפשר לשבת על הגדר עוד".
גלעד: "זה קשור לגיל ולקורונה. הסגר הראשון נתן לי הרבה זמן לראות את החיים אחורה ולהפנים מה לעשות, אבל כבר לפני הקורונה נפגשנו בבית של אברהם טל ודיברנו על להקים את 'שוטי הנבואה' שוב, וזה התמוסס.
"אני חושב שדווקא עכשיו השירים שלנו והווייב הזה יכולים לעזור לאנשים. תראה, זאת תקופה לא פשוטה".
רואי: "מוזיקה היא כלי תקשורת. מקום שבו הנשמה פתוחה, עוד לפני המילים. אנחנו, היוצרים, רק צינורות להעביר את זה הלאה. לפתוח. כשאנשים רוקדים יחד או מקשיבים – זה פותח את הנשמה. יש סיפור כזה שמספר שהנשמה הנצחית לא רצתה להיכנס לגוף בהתחלה. רק אחר כך היא התרצתה להיכנס לגוף בזכות שירת המלאכים. זה עזר לה להשתכנע, כביכול, להיכנס לגוף. אחר כך המלאכים הפסיקו לנגן והנשמה נכלאה בגוף. לכן, כל פעם כשהנשמה שומעת מוזיקה היא מרגישה טוב. עם הניגון הנכון, כמובן".

נראה שסיימתם סופית לכתוב שירי זוגיות.
גלעד: "אישית, אני לא כותב שירים על בן ובת שלא מסתדרים. יש גאונים שעושים את זה טוב ממני. אין לי מה להגיד בנושאים האלה. אני חושב שיש דברים גדולים יותר ועבודה חשובה לעשות. חסרים שירים שהתוכן שלהם הוא עניין אחר. הכי קל זה בינו לבינה. תמיד להכניס את האישה פנימה. אבל תתגבר, מותק".

שמנו, גלשנו, אבל יהיה טוב
מה הדבר העיקרי שהשתנה בחמש־עשרה השנים האחרונות שבהן 'שוטי הנבואה' לא פעלה?
גלעד: "מוזיקלית – קרה פה משהו שלא שמים לב אליו. הוצאנו את האלבום ב־2000 ומאז האנשים בארץ הזאת קפצו בעשר רמות במוזיקה. יש בארץ טכנאי־על ברמה בינלאומית. כמות של עשרות אם לא מאות. קח דוגמה: בשעתו אהבנו רגאיי אבל לא מצאנו אף קלידן שיודע לנגן רגאיי כמו שצריך. ותחשוב שגרנו בתל אביב, ככה שהכרנו את רוב הקלידינים שפעלו בתעשייה. ואילו היום – כל קלידן יעשה לך רגאיי. יש הרבה מוכשרים, צעירים, שמנגנים נפלא. אני חושב שזה קשור לעלייה מרוסיה. הבנתי את זה שפגשתי מוזיקאים עם מבטא רוסי".

ומה השתנה חברתית בעיקר?
גלעד: "בתור חברה – קצת השמנו והתחלנו לבעוט. התרגלנו. ככה זה. כשאתה חי טוב – אתה דורש את שלך, ולא הגיוני לך שאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה. יש משפט 'מדהים' שמקובל לומר: 'במדינה מתוקנת זה לא היה קורה'. ואני אומר: רגע, תראה לי את המדינה המתוקנת האחרת שאתה מדבר עליה. כי אני לא מכיר אותה. אחי, זאת המדינה הכי מתוקנת שאפשר להגיע אליה, ונגיע לעוד, אבל לאט לאט.
"המקום שאנחנו חיים בו מדהים, ואנחנו לא אומרים מספיק תודה. תראה את סוריה, אוקראינה, כל העולם. אנחנו חיים בנס ואין הערכה לזה. אנחנו חיים פה ומדברים עברית אחרי אלפיים שנה, חברים. תראו את התמונה הגדולה – שלא רואה ממטר את כל הטענות שלכם. אז מה שצריך – נתקן. למעשה, לנצח נתקן את מה שצריך, אבל פרופורציות. בהכרת תודה, בהערכה, וגם בינינו לעצמנו. לפעמים נראה שכשמישהו עושה טעות קטנה, אפילו במילים – כולם עליו. למה? למה? גם אתה טעית לפעמים, אז למה ככה? לא ניגשים לתיקון העולם עם גרזן".
רואי: "שמע, שוטי הנבואה נכתבו לא מתוך עולם אינטרנטי אלא בעולם שאנשים עדיין ישבו, דיברו, ניגנו. הייתה נינוחות מסוימת. היום הכול צריך להיות בשלוש שניות או בארבע. אנחנו מוצפים במסרים ודימויים והכול מהיר, אבל אין לו הישארות. כל יום עולים שישים אלף שירים חדשים – רק בישראל. כולם 'מתרגשים' אבל מרוב התרגשות מי מתרגש? יש זילות של השורש 'רג"ש'.
"אני לא רוצה להנמיך", הוא מסתייג, "עדיין יש לבבות של אנשים ואני פוגש אותם המון".

יהודים אנחנו

אבל כפי שאתם קוראים בין השורות, מה שמעסיק את רואי בעיקר כיום הוא החיבור לשורשים שאליהם שב לפני כ־16 שנים.
"כשהבן שלי היה בן חצי שנה, אז קל לזכור", הוא צוחק. "המודעות לקיום ה' יתברך תמיד הייתה בי, עוד לפני קיום המצוות בפועל. הרבה לפני שהלהקה הוקמה הרגשתי שזה יקרה. המסרים בשירים היו חזקים מאוד ולא הייתה להם ברירה אלא לרדת לנייר, לדף ולצלילים. כבר בילדות ובנערות הייתה לי תחושה שיום יבוא ומשהו שיתפרסם ברבים יעבור דרכי".

גלעד ויטל: "מוזיקלית – קרה פה משהו שלא שמים לב אליו. הוצאנו את האלבום ב־2000 ומאז האנשים בארץ הזאת קפצו בעשר רמות במוזיקה. יש בארץ טכנאי־על ברמה בינלאומית. כמות של עשרות אם לא מאות. קח דוגמה: בשעתו אהבנו רגאיי אבל לא מצאנו אף קלידן שיודע לנגן רגאיי כמו שצריך. ואילו היום – כל קלידן יעשה לך רגאיי"

מה זה ה'משהו' הזה?
"תובנות שמגיעות אליי בנושא של עם ישראל ותפקידו בעולם. חרוזים ומנגינות שיהפכו לנחלת הרבים. בדרך שום דבר לא היה בקלות".
לעומת רואי, גלעד אינו מגדיר את עצמו שומר מצוות, אך הוא שומר כשרות, זוכה מדי פעם להנחת תפילין, מסייע ועושה חסד לחיילים שעברו פוסט־טראומה, והוא חי חיי אמונה מעוררי השראה.
"אני יודע שהכול מדויק והכול קורה בדיוק כפי שצריך לקרות, כשזה מוצא חן בעיניי וגם לא", הוא אומר.

מלבד האמונה החזקה, איך אתה חווה את היהדות?
"היהדות מתחברת לי הכי להבנה שאנחנו עם ישראל, עם אחד. אנחנו הכי עם שיש בעולם כי יש לנו שלושת אלפים שנה של 'עם'. קח את סוריה – אין עם סורי. יש שם שבטים. אותו דבר בתימן ועיראק. אנחנו ה'פר אקסלנס' של עם. יש לנו שפה, אמונה וסיפור משותף. חיבור לשורשים הוא הדבר החשוב ביותר לבן אדם", הוא אומר. "כי כל מה שאתה יודע מגיע מהעבר, וכל הערכים שלך הם משם. ככל שתכיר את העבר וההיסטוריה – תקבל יותר כלים להבין את עצמך עכשיו. אנחנו נולדים ומתים תוך שמונים שנה, נכון? אז אני אומר – בואו ותראו את התמונה הגדולה.
"מכיר את המשפט 'כל אחד יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'? כשהייתי צעיר לא הבנתי את המשפט הזה. דמיינתי שאני הולך במדבר וזה לא התחבר לי. היום אני מבין שההיסטוריה היא מגדלור עבורנו כדי שנדע איך להעריך את ההווה ואיך לתקן את הבעיות בו. הסטארט־אפ הכי קל זה להוסיף חיים מאחור. לפי החשבון שלי יוצא שאני כבר בן שלושת אלפים ומאתיים… איזה יופי".