(קרדיט תמונה: ויקיפדיה)
כאשר התחילה ה"סערה" על גלי בת חורין, פנו אליי כמה עיתונאים לקבלת תגובה. פניתי אל כמה רבנים וחברים המכירים את גלי, והם אמרו שהיא נמצאת בתהליך מבורך של התקרבות ולכן העדפתי שלא להגיב מייד אלא לחכות. אבל לאחר מאמר המערכת משבוע שעבר, אני חושב שנוצרה כאן הזדמנות חשובה לברר דברים.
ראשית, אני ממש לא רוצה לעסוק בגלי עצמה. בכל הפעילויות שלנו בשנים האחרונות, כשאנחנו מטפלים ומסייעים לנשים ולגברים שבמהלך חייהם טעו ונפלו לקשר עם גוי, תמיד אנחנו אומרים להם ולסביבתם שאנחנו יודעים כמה קל ליפול לקשר כזה וכמה קשה לצאת ממנו. אנחנו מלווים אותם לאורך כל הדרך בחיבוק ואהבה, ולא שופטים אותם. לכן העיסוק הוא ממש לא בגלי, שעשתה צעדים גדולים וחשובים לאבינו שבשמיים. כמובן, נגד אלה שעושים מהתבוללות אידיאולוגיה, אנחנו נלחמים בכל דרך כפי שלימד אותנו נחמיה: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות, עמוניות, מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם: וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹקים, אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם: הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ" ( נחמיה יג כג־כז).
ועדיין, נפתח פה פתח לדון בנקודה חשובה מאוד. עלון "עולם קטן" הוא לא סתם עיתון. העלון הזה, עם שאר העלונים, נכנסים ומחולקים בתוך בתי הכנסת, בתוך מקדש מעט. לחלק מהציבור העלונים האלו הם דברי התורה היחידים שהם קוראים במהלך השבת. וכאן מתעוררות השאלות: האם יש גבול למה שאנחנו מכילים? ואם יש גבול, מהו? לצערי, לעיתים מופיעים בעלונים ראיונות עם רפורמים ועם אנשי שמאל קיצוני שמבטאים ללא בושה דברי כפירה; יש עלונים שמתמחים בטיולים לחו"ל ומקיימים בהידור את 'העבירה': "שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד א־להים אחרים'"; יש שמהדרים ומביאים ערבי שילמד אותנו את האסלאם האמיתי, שמעודד אהבה לכל באי עולם; ויש גם אחרים שמפרסמים פרסומות שיש בעיה קשה מאוד לקוראן בשבת, אך על זה אף אחד כבר לא מדבר.
לחלק מהציבור העלונים האלו הם דברי התורה היחידים שהם קוראים במהלך השבת. וכאן מתעוררות השאלות: האם יש גבול למה שאנחנו מכילים? ואם יש גבול, מהו?
אבל בענייננו מדובר לא בריאיון חד פעמי, אלא בטור קבוע שהפך לחלק בלתי נפרד מהעלון. וכאן הילד יכול לשאול: האם הכול לגיטימי? האם את הכול אנחנו מכילים ומבינים, או שצריך להיות גם אצלנו, הציבור הדתי לאומי, קו גבול כלשהו? כמובן, אנחנו מקבלים בעלי תשובה, ובמקום של בעלי תשובה צדיקים גמורים אינם עומדים. אבל הבסיס הראשון לחזרה בתשובה הוא עזיבת החטא. כל עוד החוטא לא עזב את החטא, מצבו נקרא "טובל ושרץ בידו". והדברים אמורים לא רק לגבי התבוללות. האם נכון לתת למחלל שבת, לתיאבון כמובן, טור קבוע בעלון שבת? האם להט"ב גאה רשאי לכתוב טור שנכנס באופן קבוע לעלון המחולק בבית הכנסת?
אני יודע שהתשובות לא פשוטות, ויש צדדים לכאן ולכאן. לכן אשמח שרבותינו יביעו דעתם בהרחבה בסוגיות חשובות אלו.
באהבת ישראל,
בנצי
