קרדיט תמונה: ויקיפדיה
בתחילת פרשת וארא נגלה ה' למשה, מורה לו את לשונות הגאולה ואת סדרה, אך קודם לכן משווה על דרך הניגוד בין ההתגלות אליו ובין התגלותו לאבות בשעתם: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב ב'א-ל ש-די', ושמי 'ה" לא נודעתי להם" (שמות ו, ב–ג).
לקב"ה שמות רבים, ונראה שההסבר הפשוט לפסוק הוא שהקב"ה התגלה לאבות בשם א-ל שדי. כך אכן נאמר במפורש בספר בראשית, למשל: "וירא… אל אברם, ויאמר: אני א-ל ש-די, התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). ברם מחציתו הראשונה של הפסוק אכן מוכחת, ואילו מחציתו השנייה אינה מתיישבת בעליל; הקב"ה נגלה אל האבות פעמים רבות גם בשם ה', שם הוי"ה: "ויאמר אליו אני הוי"ה אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בראשית טו, ז) ועוד.
פרשני המקרא כולם מזדעקים לפרש את הפסוק ומציעים מגוון הסברים. תרגומי אונקלוס ויונתן מסבירים שה' אכן נגלה בשני השמות, אכן לא נגלה "בפני שכינתו". רש"י מסביר כי שם הוי"ה בהקשר זה מבטא את קיום הבטחת הארץ, הבטחה שאומנם ניתנה לאבות, אך לא התקיימה בהם. אנחנו נפסע בכיוון אחר.
מהי משמעותו של שם "ש-די"? מסבירה הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו… והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'אני אל ש-די', אני הוא שאמרתי לעולם די" (חגיגה יב ע"א). על פי מדרש זה, בריאת העולם הייתה מראשיתה פעולה של הרחבה וגדילה, והתפשטות זו נקטעה בציווי ה', שאמר לעולם "די".
הגבלה וצמצום אלו הם הגלומים בשם "א-ל ש-די", שכמו כל אחד משמותיו של ה' מבטא הנהגה א-לוהית מסוימת. שם זה מבטא את הגבלת השפעתו האינסופית של הקב"ה, את ההתפשטות וההרחבה, והותרת מקום ומשמעות לעבודת האדם ולבחירתו בין טוב לרע. השם "אל שדי" מבטא הנהגה א-לוהית בתוך העולם הטבעי באופן פשוט ומצומצם, כך שהרצון הא-לוהי המניע את העולם יכול להיות נגלה לעין כול: כך, באופן זה ה' רוצה שהעולם ינהג, והדבר ניכר ומאפשר לזהות בנקל את הרצון הא-לוהי. זו ההנהגה המתגלית לאבות, הנהגה טבעית המגלה את רצון ה' לעין כול, ולכן "וארא אל אברהם… בא-ל ש-די".
יציאת מצרים לא יכלה להתנהל באופן זה. לכאורה, במציאות הנגלית, לא היה כל הבדל בין המצרים לעם ישראל, כפי שאומר המדרש: "בשעה שבא משה לישראל ואמר להם 'בחודש הזה אתם נגאלין', אמרו לו: 'משה רבינו, היאך אנו נגאלין, וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו?' אמר להם: 'הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא מדלג על ההרים'…" (שיר השירים רבה, ב).
בני ישראל, כמו המצרים, היו שטופים בעבודה זרה, ועל פי המציאות הנגלית לא הייתה שום עילה להוציאם ממצרים. גאולת מצרים לא נבעה משיקולים נגלים אלה, אלא מכך ש"הוא חפץ בגאולתכם", מרצון שעומד מעל ומעבר לפעולות האדם. הנהגה זו, החותרת תחת המציאות, מעבר לשיקולי שכר ועונש, היא ההנהגה הנסתרת המבוטאת בשם הוי"ה.
גאולת מצרים נבעה מחשיפת שמו הנסתר של ה', שם הוי"ה, שאומנם נגלה עוד לאבות, אך לא באופן ובממדים האלה
ההנהגה הנסתרת הזו, שלה קורא הרמח"ל "הנהגת הייחוד והממשלה", מובילה את העולם אל ייעודו ותכליתו, גם אגב התעלמות גמורה ממעשי בני האדם. התעלמות זו והרצון הא-לוהי לגאולת העם ממצרים, המעוגן בברית לאבות, הם שהבדילו את ישראל ממצרים ואפשרו את הגאולה. לשם כך הוסר המסווה מעל שם הוי"ה הנסתר ומעל ההנהגה שהוא מבטא, ורצונו הבלתי מוגבל של ה' נגלה בטבע. כוח עצום זה הוא מעל ומעבר ליכולת הקיבול של הטבע, ולכן הוא התבטא בתופעות החריגות של מכות מצרים ושל קריעת ים סוף.
"אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה' – אני הוא ולא אחר". גאולת מצרים נבעה מחשיפת שמו הנסתר של ה', שם הוי"ה, שאומנם נגלה עוד לאבות, אך לא באופן ובממדים האלה. ההנהגה הרציפה בחיי האבות הייתה ההנהגה הטבעית, הנגלית, המבוטאת בשם א-ל ש-די, הנהגה שלא תצלח למשימה העומדת בפני משה בפרשתנו: "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו, יג).
המהר"ל בהקדמתו השנייה לספר גבורות ה' מבאר שגם הניסים הם חלק מהסדר הא-לוהי. השפת אמת מבאר על פי המהר"ל שליל הסדר נקרא כך משום שכל גאולת מצרים היא חלק מהסדר הא-לוהי, וזה אינו תלוי באדם אלא ברצון הא-לוהי.
השנה אנחנו זוכים לקדושה משולשת: ראשון של פסח, הנקרא 'שבת' בפרשת אמור, שבת בראשית ושבת הארץ. יסוד קדושת השבת הוא שבת לה', שבת שקדמה לבריאת העולם. בשמיטה אנחנו שובתים מעבודת הארץ, בשבת בראשית אנחנו שובתים ממלאכה, בפסח, הנקרא שבת, יש התגלות של בורא עולם, ובפסח מצרים היה אסור לצאת מן הבתים. נתפלל שבע"ה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, ונזכה לגאולה שלמה שהיא חלק מגילוי שם ה' שהתגלה ביציאת מצרים.
