"להיות זוג מאותגר פוריות", נכתב פה בשבוע שעבר, "זה לחגוג יחד את יום הנישואים החמישי סביב שולחן עם נרות רומנטיים ועוגת לבבות, אבל לשבת בתוך בית נורא מסודר ודממה צורבת שאף ילד לא מפריע לה".
יום הנישואין החמישי שלנו, לעומת מה שנכתב, היה אחד הערבים הכי משמעותיים שהיו לנו מאז שהתחתנו. ישבנו סביב שולחן ודיברנו כמו שלא דיברנו מעולם. השיחה הייתה עמוקה, מצחיקה, כיפית ונגעה בנקודות הכי משמעותיות של החיים. שנינו זוכרים את הערב הזה כערב מכונן בזוגיות שלנו.
גם היום, שנים אחר כך, שום ילד לא מפריע לנו, אבל אין לנו בבית דממה צורבת. יש לנו ברוך ה' בית מלא חיים, גדוש בשמחה ובעיסוקים. אגב, הבית שלנו גם לא נורא מסודר, ככה זה כשהבית מלא בעשייה.
לא יודע כמה מכם מכירים באמת את ההתמודדות של זוגות בלי ילדים, אבל הסטיגמות על מאותגרי פוריות מרחיקות, פוגעות ומוסיפות לחץ חברתי.
הטור שפורסם בשבוע שעבר רצה להביא טוב לעולם וביקש להניח בקדמת הבמה נושא שלא מרבים לדבר בו, אך לצערי במקום להטעין אנרגיה בזוגות ללא ילדים הוא חיטט בפצעים, הניח לעיני כול את היחסים, את המקווה, את הרופא ואת האומללות שלנו. כמי שנמצא במסע הזה אני יכול לומר בפה מלא: הטור הזה לא עסק בי, הוא עסק בסטיגמות עליי, ועל הדרך עטף אותי באריזת המסכנות ושלח אותי לחכות בתור לקבל רחמים.
אני לא מסכן. ואשתי גם היא לא מסכנה. לשנינו יש חיים מלאים ושמחים למרות שאין לנו ילדים. אגב, ממש כמו לנכים, שיש להם חיים מלאים ואפילו מאושרים גם בלי רגל, או לרווקים, שיש להם חיים שמחים גם אם עדיין לא התחתנו. לא כל חוסר מעיד על מסכנות.
ברור לי שבקרב מי שחסר להם יש מי שקשה להם יותר ומי שקשה להם פחות, וברור לי שצריך לגלות רגישות ואמפתיה, ודווקא לכן אנחנו צריכים לראות את האנשים ולא את המכנה המשותף של הבעיה שלהם. זה גם גורם לשיפוטיות, וגם לא באמת רגיש לכאב אמיתי של מי שצריך עזרה.
זוגות בלי ילדים כבר למדו להכיל את הציפייה, את הבדיקות, את השיחות ואת האכזבות. אבל התגובות שמגיעות מבחוץ מפתיעות אותנו בכל פעם מחדש.
כלל: אל תשאלו זוג בלי ילדים איך הם מטפלים, אל תשאלו מה הם עושים ואל תשאלו איפה זה תקוע. זה לא עניינכם. וכן, אני מדבר גם אליך, ראש הישיבה, שבאתי לשאול שאלה הלכתית, והזזת את העד הצידה והתחלת לחקור אותי. זה היה נורא, שתדע. הכי קרוב להטרדה שחוויתי.
אגב, גם ליידע אותי שאתם מתפללים עליי או לזרוק לי כל מיני סגולות לא תמיד נעים לי. בכלל, משום מה בכל פעם שהנושא הזה עולה, ולא משנה אם בתקשורת או בחיים, הוא לעולם לא נובע ממקום של כוח. הוא תמיד יתפוס את המקום של הרחמים או של הסנאף והצהוב.
אם אתם מרגישים מספיק קרובים, פעם אחת בתקופה תשלחו הודעה או תגידו בנעימות: אני אוהב אותך, ואם יש משהו שאוכל לעשות, אשמח לדעת. זהו. אם ארצה, אדע שיש דלת פתוחה.
תראו, "מאותגרי פוריות" זה לא שם נחמד, ולצפות למשהו שיקרה ולנחול אכזבות זה גם לא נחמד. אבל אתגר הפוריות לא קשה יותר משאר האתגרים שאנשים מתמודדים איתם. מאותגרי הפוריות לא מסכנים יותר ממאותגרי הפרנסה, ממאותגרי שלום הבית, ממאותגרי הבריאות או ממאותגרי הקושי בחינוך ילדים. כולם מאותגרים, רק שאצל כל אחד זה מגיע בעטיפה אחרת. אין זה גדול מזה, ואין זה מסכן מזה. לדמעות של כולם יש מקום שווה אצל הקב"ה.
הייתי מצפה מהרבנים ומהמחנכים שבמקום להציג לעיני כול את הקשיים של אחרים, שיתעסקו בהעצמה ובנתינת כוחות. שילמדו איך לחיות את השליחות דווקא מתוך האין. במקום טור על מאותגרי הפוריות הייתי שמח לקרוא על הכוחות שבאתגר או על נתינת כלים להתקדמות בצל ההתמודדות. לא רק למאותגרי פוריות, לכל המאותגרים בכל התחומים. אני בטוח שככל שנעסוק פחות בפצעים ויותר בריפוי נזכה להרבות שמחות בישראל.
