יש הבדלים בין אנשים. לא כל האנשים בעולם ממוקמים באותו מקום ערכי. בשפה של התרבות המישורית, אנשים נמצאים על הרצף הערכי. בשפה של התרבות הסולמית, התופעה הזו נקראת מדרגות. שני המונחים מבטאים אותה תופעה אבל מפנים אותה לשני כיוונים מנוגדים. המונח מדרגה אומר כי המחויבות של יהודי לתורה נעה בין קיום מועט של מצוות לקיום מרובה. אין מי שמקיים את הכול, ואין מי שלא מקיים מצוות כלל. אולם הכיוון ברור: תנועה מקיום מועט לקיום מרובה נחשבת עלייה, והיא חיובית, ולעומתה תנועה מקיום מרובה למועט היא ירידה ונחשבת שלילית. לעומת זאת בתרבות המישורית מיקום על הציר האופקי בהיבט מסוים של מצוות הוא לגיטימי כשלעצמו, ותנועה קדימה או אחורה על הציר אינה ירידה או עלייה ואינה מוגדרת חיובית או שלילית.
דוגמה לפער בין השפות היא היחס לתופעת המסורתיות. תופעת המסורתיות במבט של הסולם היא מציאות חיובית כאשר מבטה כלפי מעלה. כלומר, מסורתיות שמבינה שהיא שלב בסולם וחותרת לקיום קדוש ומרומם יותר. לעומת זאת לפי התרבות המישורית, המסורתיות היא 'יש' קיים בפני עצמו, ללא צורך בקיום שונה.
התרבות המישורית מעמידה את האדם במרכז, מעצימה את האנושי כדרך לגאולת העולם, יוצרת שיווי בין כל מרכיבי האנושות ומתאפיינת בהסדרה חברתית על בסיס חוזה. לעומתה התרבות הסולמית מעמידה את הא-לוהי במרכז, מגדירה את גאולת העולם בתנועה לא-לוהי, מדרגת את מרכיביה לפי מקומם בסולם ורואה בכל דרגותיה חלק ממנו, ולכן מתאפיינת בערבות הדדית. התרבות הסולמית מתאפיינת בתנועה של כל מרכיביה. ההדרגה של המרכיבים היא ההגדרה של כיוון התנועה, והדרגה הגבוהה מתווה את הכיוון אל עבר היעדים הא-לוהיים-לאומיים.
הגדרת הדרגה מהותית להגדרת האחדות; הכול נעים כלפי מעלה או כלפי מטה, התנועה שייכת לכולם. התרבות המישורית לעומתה היא יחידות יחידות במרחב. אין תנועה משותפת לכולם. אפשר להסיר חלקים מהנקודות במישור בלי להשפיע על שאר הנקודות. התרבות המישורית מתחילה בשיווי וגומרת בפירוד. התרבות הסולמית מתחילה בדירוג וגומרת באחדות.
מגמה סולמית בגיור
סוגיית הגיור, כאשר המתגייר מקבל עליו מסורתיות ולא תרי"ג מצוות, מביאה לידי התנגשות את שתי הגישות. במישור המישורי גרות מסורתית היא גיור לסוג של קיום יהודי. את העמדה הזו מבטא הרב אמסלם. הרב אמסלם גורס כי מסורתיות היא קיום יהודי עצמי, ולכן ניתן לגייר אליו. את ההתנגדות התרבותית של רוב רבני ישראל לגרות מסורתית הוא תולה בכך שהם שוללים את המסורתיות עצמה כתופעה.
אלא שהאמת היא שהתרבות הסולמית, שבה אוחזים רוב רבני ישראל, שוללת גיור למסורתיות לא מהתנגדות לתופעה אלא מהכשל בכיוון הטמון בה. הסולמיות מאפשרת גיור רק אם הוא שייך לנשיאת עיניים כלפי מעלה. האם גר ישמור ברגע הגרות את תרי"ג מצוות? לא זו השאלה. השאלה היא אם הוא מתגייר על דעת רצון להגיע לקיום מצוות מלא, אם הוא נושא עיניים לשם, מייעד את חייו להתקדמות בסולם.
המבט הסולמי מעצב את עמדתם של רוב רבני ישראל. כשרבני ישראל דורשים מהגר להיות שומר תורה ומצוות בנקודת הזמן הנוכחית שבה הוא עומד לגיור, הם בעיקר רוצים לוודא שהוא מבין שהמגמה שלו היא סולמית-א-לוהית.
מוטיבציה לאומית
התרבות המישורית והתרבות האנכית לא תמיד נחלקות לשמרנות ולפרוגרסיביות. בלשון פשוטה, למשל בשאלת המסורתיות כשער הכניסה לעם היהודי, מתגלה שיתוף פעולה מפתיע בין חוקרים מפורום קהלת לחוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, גם אם מטעמים הפוכים. לפי השמרנות האמריקאית, שפורום קהלת הוא סוג של תרגום שלה, התרבות מישורית. המוסדות החברתיים של תרבות, לאום, משפחה ודת עומדים על ציר אחד, ללא הדרגה ביניהם, ואם הם מכבדים זה את זה בצורה מאוזנת, המצב טוב. לכן כניסה למישור שיוצר איזון בין המרכיבים השונים של לאום, דת ותרבות היא מספקת בהחלט. הדים לתפיסה הזו אפשר לאתר גם בעמדתו של הרב אליעזר מלמד, שלמעשה אימץ את עמדתו של הרב אמסלם כתשתית למדיניות כללית.
באופן דומה טבע פרופסור אשר כהן את המושג גיור סוציולוגי. יש לנו מדינה, צבא, לאומיות, תרבות וחברה, ואם לכל זה האדם נכנס והוא נותן כבוד למסורתיות, זה בסדר גמור. בהיבט של מתווה הגיור הנוכחי, העילה היא חיזוק היסוד הלאומי, כלומר הקלה בשערי הכניסה לעם היהודי תמנע נישואי תערובת בתוך תוכי מדינת ישראל.
אלא שבמישור המעשי כל זמן ששערי הכניסה למדינת ישראל נשארים פתוחים לגויים בשל סעיף הנכד בחוק השבות וכל עוד מיושמת מדיניות הגירה מקילה לפליטים, קשה להשתכנע באפקטיביות הטיעון הזה לחיזוק הלאומיות. יתרה מזאת, כל עוד התרבות הכללית במדינת ישראל אינה מושכת כלפי הא-לוהי, קשה לראות שהגיור במתווה המדובר מוביל להתקדמות בשמירת תורה ומצוות.
כל עוד מוטיבציית הגיור היא גיור המוני למסורתיות כיעד, וכל עוד מדובר במסת מתגיירים גדולה, היא מסכנת את הייעוד הלאומי ועלולה להטות את הכף הלאומית מהתקדמות בסולם הייעוד הלאומי לירידה ונסיגה ביעדים הלאומיים. אולם המוטיבציה היא ודאי לאומית.
לאומית-מישורית.
לא בכדי השיטה הפרוגרסיבית מובילה לאותו מקום אך מנימוקים אחרים. הכניסה פנימה דרך הציר המסורתי היא פשוט דרך נוספת לדלל את המונחים תורה והלאום היהודי. כי אם שערי הכניסה לעם היהודי מתרככים ומידלדלים עד כדי הגדרת האדם יהודי על בסיס מסורתיות, אם את שער הכניסה הנוקשה לעם היהודי עוברים בקלות רבה כל כך, זה אומר שגם היהדות עצמה אינה נוקשה כמו שעושים אותה. ואם אפשר לשנות את שער הכניסה, שהוגדר תמיד על ידי היסוד האתני של בן לאם יהודייה או על ידי קבלה מוחלטת של תרבות התורה, אפשר לשנות גם את היהדות עצמה. ומהנקודה הזאת הדרך לשינויים בתורה הא-לוהית ולהמרתה לתורה אנושית אינה קצרה, היא דרך המלך, היא המסקנה הישירה של התהליך הזה. כך גם בנוגע לעם. הדרך להגדיר אנשים רבים, פליטים, מהגרי עבודה וסתם גויים כיהודים מתבקשת. את העם היהודי אפשר להחליף בקלות לערב רב של לאומים, מדינת כל לאומיה היא חזון קרוב מאי-פעם.
שיתוף הפעולה המפתיע הזה מוביל לכך שכהנא ומלינובסקי, ליברמן ואורבך, מרב מיכאלי ואלקין שותפים בתמיכתם בחוק הגיור ובקידומו. הגיור המסורתי וגיור קטינים למשפחות חילוניות על בסיס אותו עיקרון מכנס במקום אחד את הרב אליעזר מלמד, ולהבדיל את גלעד קריב. את הרב אמסלם, ולהבדיל את יאיר גולן. נימוקים שונים, מגמות שונות, אבל תוצאה אחת.
מבחינה תרבותית, המעבר מחשיבה סולמית לחשיבה מישורית הוא מקור ההתנגדות הראשי של רוב רבני ישראל. ההשלכות המעשיות על קיום התורה וקיום העם היהודי הן נגזרות ישירות מהשינוי הזה. סמכות הרבנות הראשית וגיור על ידי רבני ערים הם במובן הזה הנמקות פורמליות למישור התרבותי.
קדושה ולא רק תרבות
מה שמעניין הוא שהציבור המסורתי עצמו, או ליתר דיוק היהודים שממוקמים בציר בין שמירת מצוות מלאה לחלקית, מבינים היטב שהם בעלי תרבות סולמית ולא מישורית. הם מתפללים בבית כנסת סולמי ומרכינים ראשם לפני הא-לוהי. מבקשים ברכה מצדיקים ולא מאינטלקטואלים. הם מנשקים מזוזות ורואים בתורה נשגבות ולא רק חוכמה, קדושה ולא רק תרבות. המסורתיות רואה את הפתרון לאנושי בחתירה לא-לוהי, לא לאנושי.
"אתם סיירת מטכ"ל של הזהות היהודית", אמרה חברת הכנסת דיסטל לחברי הכנסת החרדים; "אני רוצה ללמוד בכולל אחרי הפרישה שלי", אמר ח"כ דודי אמסלם; "אבינו שבשמיים הוא הערובה לקיומנו, לא צה"ל", אמר ינון מגל. האמסלמים והדיסטליות, הלינוריות והמגלים מבינים היטב כי המקום שלהם הוא שלב בסולם הלאומי של כולנו ולא נקודה במישור.
