הנה היא באה, השבת שלאחר הפורים, מְצווה עלינו את מנוחת הנפש אחרי החג הסוער הזה, פורים. כך גם תופיע השנה השבת, בשמלתה הלבנה, בליל הסדר. שבת מנוחה.
ודווקא השבתות האלה ידירו את המנוחה מעיני זו שטרם מצאה מנוחה בית אישה, מעיני זה שעיניו כלות לכלתו שטרם הגיעה. השבת היא תמיד תזכורת בדידות. בחז"ל היא תופיע כזו שמתלוננת לפני ה': לכולם נתת בן זוג ולי נתת בן זוג?! היא מתכוונת לכך שהיא, השביעית, אי זוגית. וככל נוקפות השנים, מתחזקת תחושת אי הזוגיות, לבד על הגג שבתות וחגים.
ואז יגיעו ההרהורים. בהררים. והאור החיים הקדוש בפירושו המרגש לפרשה, ידבר על הרהור הלב המייאש הזה, כשהמפגש מתמהמה: "ותרמוז הפרשה על הגלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו בראות אורך הגלות… וזה יסובב חשוב לא טוב! …ועל זה אמר: 'זאת תורת העולה', שמכפרת על הרהור הלב, 'היא העולה על מוקדה כל הלילה'… שנאמר: 'ליני פה הלילה', עד הבוקר, והוא זמן הגאולה שיביא עלינו בעז"ה, ואם לא בבוקר א', בבוקר ב'"… ואו.
הרהורים מותרים, יאמרו חז"ל על השבת. אי אפשר להימנע מהם, יכיר בכך האור החיים המופלא. אבל. עכשיו עליכם לעשות את קורבן העולה הזה, לעלות מההרהור, את השידוך! "הרהורים מותרים – ולשדך הבנות!" יכתוב הפייטן בסמיכות מופלאה.
ביום השבת, באי הזוגיות הזו, תהפכו את ההרהור להיריון. את הדכדוך – לבקשת שידוך. את תחושת הקרבנות – לקרבה.
"ליני הלילה", יאמר בועז לרות בשעתה הנוראה ביותר, כשהוא מסרב להצעת הנישואין שלה. הבוקר יבוא, הנה אישך יבוא לך, צדיק ונושע. אם לא בבוקר א', אז בבוקר ב'.
אם כבר הרהורים שבונים לך בראש הררים התלויים בשערה, למה לא תהרהרו בטוב? למה שלא תהרו טוב, עכשיו, בייחוד הזה של המתייחדת בקדושתך, השבת?!
קרב יום, קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. הבוקר הזה יכול להפציע בכם כבר עכשיו, במילות הקידוש המופלאות בשבת: "ויהי ערב, ויהי בוקר יום השישי…"