השבוע שיחק חבר שלי, מחנך כיתה ח' בישיבה תיכונית, במשחק כדורסל מורים נגד תלמידים. כל הישיבה הייתה במשחק הזה, וחבר שלי, ותיק ומנוסה (כבר ארבע עשרה שנה שהוא ר"מ), התכונן אליו במיוחד שבועיים מראש.
במי שעלה עם נבחרת התלמידים היה גם תלמיד שהמצב החברתי שלו היה בעייתי מאוד. עד כמה בעייתי? לא היה ולו תלמיד אחד שרשם אותו כחבר המועדף עליו לחדרים של הטיול השנתי. תלמיד שכבר שנה שנייה, מכיתה ז', בקושי מחליף מילה עם תלמיד אחר מכל השכבה. מצב באמת נורא ואיום.
המשחק התחיל. המורים שיחקו חזק. הכי חזק שהם יכולים. אבל גם התלמידים לא היו פראיירים. הדקות עברו, והתוצאה המשיכה להיות צמודה כאשר שני הצדדים מצאו את עצמם נכנסים לדקה האחרונה בשוויון. חבר שלי שמר על התלמיד הזה, שקיבל את הכדור האחרון ודהר לעבר הסל של המורים, וחבר שלי דוהר אחריו.
החבר שלי סיפר לי איך ברגע האחרון התלמיד הזה עלה לסל, וחבר שלי התכונן לקפוץ מאחוריו ולחסום אותו בלהט המשחק, אלא שברגע האחרון הוא שמע קול שאמר לו: תגיד, מה נסגר איתך? במקום להרים לו ולהעצים אותו אתה הולך להדביק לו בלוק? תן לו לקלוע! אל תיגע בו! תראה איך אתה יכול לעזור לחיים החברתיים שלו. אל תוריד לו!
ולכן אף על פי שהוא יכול לתת לו חתיכת חסימה, הוא החליט ברגע האחרון שלא לעשות כלום והשאיר את הידיים שלו לעצמו. התלמיד הבעייתי קלע את סל הניצחון. עשרות תלמידים קפצו עליו.
חבר שלי סיפר לי שהוא ראה בסיפוק שכל התלמידים האלו שרגע קודם לא ספרו אותו, עכשיו קפצו עליו והרימו אותו על הכתפיים, ואמר לי: "אתה יודע, הרגע הזה שהתאפקתי היה אחד מהרגעים החינוכיים הגדולים ביותר שלי כמחנך".
