רשות הדיבור פקודי

אל תקרא לי חרד"לי. אני לא חרדי. אני לא חרד. לא חרד מאנשים שחושבים אחרת ממני. לא חרד מחילונים וגם לא מחרדים. לא חרד שיקלקלו אותי, אני מספיק בטוח באמונה שלי. אני לא חרד מללמוד לימודי חול, מלהוציא תעודת בגרות ולהשתלב בחברה הישראלית. לא חרד מללכת לצבא גם אם יש שם קשיים דתיים. זו מצווה, ואני מחויב בה.
אני לא חרד להגיד שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו גם אם יש דברים לא טובים שקורים בה. אני לא חרד מהקדמה הטכנולוגית. אני מוכן לקחת את הדברים שטובים בה ולזרוק את אלה שלא. אני חרד רק מהקדוש ברוך הוא.
המחלוקת ביני לבין החברה החרדית אינה מסתיימת בשאלה הלאומית. היא מתחילה שם ועוברת דרך המון מחלוקות אחרות. אני לא חרד, ולא חרדי. אל תקרא לי חרד"לי.

מסע אבן ישראל
רשמים ממסע חינוכי שמחבר אבות ובנים
הרב יוסי שוורץ
צפון רמת הגולן, שלוש לפנות בוקר, ישנים על הרצפה על מזרן בעובי של דף A4. קר, קפוא, אני נוגע בבן שלי שמכורבל לידי ומכסה אותו בעוד סוודר, וברקע שומע נשימות עמוקות, שזו מילה יפה לנחירות של עוד ארבעים אבות ותלמידים מישיבת צביה אלישיב לוד שעושים יחד את שביל הגולן.
בבוקר קמים מרצפת האבן. השרירים של כולנו קשים כמו אבן, מהנעליים מוציאים עוד אבן ומודים לה' על הזכות להיות אִבּן (אב לבן). להיות אב ובן שמחוברים זה לזה, שמצליחים לעשות יחד מסע שמחבר ומאתגר ומרחיב את הנשמה ותופס את שריר הלב.
כולנו רגילים בכל בוקר למסור למורים ולמחנכים את המצווה שלנו לחינוך הילדים. גם אני, שמלמד באולפנת צביה לוד, מרגיש את השליחות הזו של ההורים ואת התפילה החרישית שלהם שנהיה ראויים ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים באהבה.
את המחיצה הזו שבין בית החינוך לבית הפרטי אנחנו פורצים בזמנים קבועים מראש במהלך השנה. בשתי אספות הורים, בלימוד הורים וילדים ובהכתרה או במסיבת הסיום. שאר התקשורת מתחילה במילים המלחיצות 'הורים יקרים' או כשהשם של המחנכת מופיע על צג הטלפון ומעביר בראש את המחשבה המטרידה "נו, שוין, ומה הוא עשה עכשיו?" בשנתיים האחרונות זכינו לארח בעל כורחנו את התלמידים שלנו בסלון הבית דרך מסך המחשב ופגשנו אותם בבגדי בית ובנעלי בית אם הם הואילו לפתוח את המצלמה.
בתוכנית טיול אבן, אבא ובן, משלימים יחד את שביל הגולן בחמש גיחות. יוצאים בחמישי לפנות בוקר וחוזרים בשישי לפני שבת, ובאמצע שלושים קילומטר או יותר של הליכה מאתגרת בנוף מהמם עם כל הציוד על הגב לצד הורים בדיוק כמוך שלוקחים חופש מהעבודה ומשקיעים עבודה בילד, אווירה, שירים, הרבה קפה שחור ואפילו צלם כדי שנוכל להניח את הסלולרי כבוי בתיק בלי שום רצון או צורך לגעת בו. אם זה מזכיר לנשים שבינינו מילואים, אז זה אותו דבר רק משודרג.
בימים שאחרי אני עושה היכרות קרובה עם כל מיני שרירים ברגליים שלא ידעתי על קיומם, אבל אפילו שבועות אחר כך נשאר חוט ארוך שמחבר אב לבן ואב ובן לאבן ולשביל הזה שמתחיל בחינוך בבית ונמשך כאן.
בעזרת השם עוד מעט יבוא אליהו הנביא, ואמליץ לו, רגע לפני בוא יום השם הגדול והנורא, לעשות עִם עַם ישראל את שביל הגולן, ודרך זה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

סוס טרויאני
תהילה כ'
דמיינו לעצמכם את קווי המתאר של הנדסת התודעה המושלמת. הנדסת תודעה שכזו תגיע במסווה ציורי ותמים של דמויות חינוכיות המלמדות את ילדינו כיצד להיזהר מנזקי החשמל. היא תזכה לבקר בכל בית ישראלי, ואפילו בבתים הנמנעים מצריכת תכנים אינטרנטיים או טלוויזיוניים כאלו ואחרים ואינם מקבלים את החשבונות החודשיים במייל אלא בדואר. היא תצליח גם לחמוק תחת הרדאר של הגנתנו כלפי התכנים החינוכיים שאליהם נחשפים ילדינו, כי אותנו הרי מעניין מהו תוכנה הכמותי של המעטפה, ואילו הילדים יתבוננו בדמויות הצבעוניות המעטרות אותה.
מכאן עולה השאלה: מתי לאחרונה התבוננו היטב במעטפה הצבעונית של חשבון, המבקרת בביתנו אחת לחודשיים? את חשבון החשמל כולנו סוקרים היטב, כל קילוואט וקילוואט שצרכנו, אך למי באמת אכפת מתוכנה החיצוני של המעטפה, כשכל מה שמעניין אותנו באותו הרגע זה הנזק הכספי הדו-חודשי?
ובכן, מי ששמים לב לתוכנה החיצוני של המעטפה הם הילדים הקטנים, שהדמויות המצוירות צדות את סקרנותם הטבעית ועיניהם מתבוננות בעניין בזוג אבות המגדלים בפסטורליות את תינוקם בסלון מודרני מעוצב להפליא. השנים חולפות, והתינוק גדל (במעטפה האחרונה הוא כבר ילד), וילדינו גדלים איתו על מסרים שאינם תואמים את מורשתנו, ותודעתם מתקבעת ומקבלת בהשלמה מודל משפחתי חדש.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם את מעטפת חשבון המים המוכרת הייתה מעטרת לפתע משפחה מוזרה שכזו: אימא ואבא המחנכים את בנם, המעוטר בפאות מסתלסלות (השם ירחם), לחסוך במים? האם לא הייתה נשמעת מייד זעקה של הדתה? אז מדוע שאנו נשתוק?
מן הראוי שחברה המשרתת את כלל הציבור לא תפעל בדרך הרומסת את ערכיו של חלק גדול מציבור צרכניה. בדומה לנושא תרומות הדם, גם כאן עולה השאלה מדוע גוף ציבורי גדול בוחר לרצות ולייצג את מיעוט דעתו של הציבור, ולא את רובו. מדוע חברה ציבורית בוחרת להעביר תכנים חינוכיים (המיועדים בעיקר לילדים) באמצעות מודל משפחתי שאיננו מקובל על רוב הציבור המסורתי בישראל?
הבה נפעל יחדיו לתיקון המצב. אם כל אחד מאיתנו יפנה לחברת החשמל ויביע את מורת רוחו, נוכל בע"ה להוביל לשינוי.
ובינתיים כדאי וראוי לעורר את המודעות לעניין ולזרוק את המעטפה ישירות לפח, ולא להניחה על שולחן הסלון לעיניהם הבוחנות של ילדינו.

הַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
דּוּדָא מִילָה
יֵשׁ לִי הֲמוֹן דְּבָרִים שֶׁרָצִיתִי
יָם דְּבָרִים שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי
דְּבָרִים שֶׁרַק קִוִּיתִי
דְּבָרִים שֶׁאִוִּיתִי

וְהַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
אֲנִי לְבַד מוּלָם
הַדְּבָרִים בּוֹכִים בְּלַיְלָה, לִבִּי נֶאֱלַם

רוּחִי הַבּוֹעֶרֶת שׁוֹאֶפֶת לִיצֹר
וְאֶת כָּל רֶגַע מֵחַיֵּי לִנְצֹר
בְּאֵין כְּנִיסָה לֹא לַעֲצֹר
וּדְבָרִים נָאִים לִקְצֹר

אָז אֲנִי מַבְטִיחַ לַדְּבָרִים שֶׁמָּחָר
כִּי הַיּוֹם כְּבָר קְצָת מְאֻחָר
הָרָקִיעַ מִזְּמַן מֻשְׁחָר
דְּבָרִים! מָחָר!

וְהַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
אֲנִי לְאַט נִרְדָּם
הַדְּבָרִים בּוֹכִים בַּלַּיְלָה
יָדִי בְּתוֹךְ יָדָם.

תורה נובעת או תורה מופרדת
תגובה על 'איך כל זה יצא דווקא מתוך הציונות הדתית' (גיליון תצוה)
בנימין הלוי
ממה נובעת השקפת העולם שלנו, וממה נובעים הערכים שלנו?
אצטט מדברי הרב יעקב אריאל באותו גיליון של עולם קטן (בשינויי לשון מתחייבים): ארץ ישראל, עם ישראל, אהבת ישראל, מדינת ישראל והאדם היחיד. עד שלמדתי אצל הרב צבי יהודה הייתי בטוח שכל עניין עומד בפני עצמו. אצל הרצי"ה זצ"ל הכול היה תורה. הכול מתחיל מ"תורה גדולה" – שלמה, תמימה – שמעצם היותה כזו היא כוללת את הכול. מהתורה צומחים ארץ ישראל, עם ישראל, אהבת ישראל, מדינת ישראל והאדם היחיד.
השאלה היא איך אנחנו לומדים תורה ואיך אנחנו מתייחסים לחיים. או מאיפה נובעים הערכים שלנו. האם התורה היא מקור החיים, המוסר, הערכים והאידאולוגיה שלנו? האם התורה נובעת ומפכה חיים בחיינו? או שמא אנחנו "מגמגמים" – גם תורה, גם עבודה, גם ארץ ישראל, גם עם ישראל, גם וגם וגם.
אם הכול נובע משורש אחד, כפי שלימד הרב קוק זצ"ל, כשמגיעים לקונפליקט בין הצרכים השונים חוזרים אל השורש, אל התורה וההלכה, ושואבים משם דרך חיים.
אולם אם התורה והחיים "מגמגמים", כשמגיעים לחיים המעשיים השאלה היא איזה ערך גובר, ובעצם על איזה ערך לוותר.
אנחנו צריכים להחליט אם התורה היא מגדל אור שממנו נשאב ולאורו נלך או שהתורה היא אחד מהערכים שצריך להתחשב בהם, ותמיד נפסח על שתי הסעיפים.
הבה נחזור אל תורה שהיא מגדלור לכל החיים שלנו. שהלימודים הפרנסה והעבודה יהיו מתוך ההדרכה של התורה. שההתייחסות לחידושים הטכנולוגיים ואל האידאולוגיות הישנות והחדשות, שהדאגה לצרכים האישיים והמשפחתיים שלנו וגם הגשמת הערכים שלנו יהיו מתוך השקפה של התורה. שההסתכלות על חינוך הילדים שלנו תהיה לאור התורה הכוללת הגדולה. תורה כזו תוכל להיות עוגן לכל החיים בים הסוער.