בשנה המטלטלת הזו ליווה אותנו בשקט המספר שבע: חגגנו את הפסח שבעה ימים, שביעי של פסח חל ביום השביעי, התחלנו עכשיו לספור שבעה שבועות לעומר, והמדינה האהובה שלנו תציין השבוע שבעים ושבע שנה להקמתה.
המספר שבע, לפי חז"ל, הוא מקסימום ההשתדלות האנושית. בפרשתנו מגיע היום "השמיני למילואים", והרי היו רק שבעה ימי מילואים!
"והקשה על כך ה'כלי יקר': הלא ימי המילואים אינם אלא שבעה ומדוע נקרא היום בשם שמיני? ותירץ כי המספר השמיני הוא למעלה משבעת ימי הבניין והוא יום מיוחד אליו יתברך אבל כל הגילויים דלעתיד, תלויים בעבודתנו עתה. והיום השמיני הוא הגילויים שיבואו מלמעלה אבל מכל מקום, יש צורך בעבודתנו עתה כדי להמשיך את הכלי לקבל את אור היום השמיני ואז דווקא, לאחר שלימות העבודה, יומשכו מלמעלה הגילויים דלעתיד הנעלים יותר ממה שעבודת הנבראים יכולה להשיג" (ליקוטי שיחות לפרשת שמיני, הרבי מלובביץ').
המספר שבעים ושבע גם מציין בתורה את סף האיפוק של הנקמה: "כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה", ורש"י מפרש: "לשון רובי שביעיות אחז לו", כלומר כשרוצים לבטא את קצה גבול האיפוק בהגזמה משתמשים במספר שבעים ושבעה.
אפשר בקלות להביט בנו ולראות תמונה חברתית רחוקה משלמות, ואפשר להביט בנו ולומר: ריבונו של עולם, השתדלנו מאוד. השתדלנו עד קצה היכולת האנושית ואפילו מעבר לה.
אנשים ונשים שבעו ימי מילואים,
משפחות חטופים שבעו געגועים,
אלמנות צעירות שבעו ילדים דומעים,
הלומי קרב שבעו לילות לא רגועים,
ידי אחיות רחמניות שבעו פצועים,
בתי הקברות שבעו צדיקים,
הרחובות שבעו מפגינים צועקים,
אומרות תהלים שבעו פרקים,
שולחנות שבעו כיסאות ריקים,
רווקות ורווקים שבעו בדידות
שבענו כולנו מדיבורי אחדות,
עשינו כל מה שניתן בטבע,
קרבה שנת השבעים ושבע.
"ואף על פי שהגילויים של היום השמיני באים ממקום נעלה שאין עבודת הנבראים מגיעה לשם, מכל מקום, המשכתם היתה רק לאחר העבודה בשבעת ימי המילואים והיינו, שלאחר שהיתה שלימות העבודה, אזי נמשכה האיתערותא דלעילא שמצד עצמה. לכן נקרא 'היום השמיני', להיותו אחרי העובדה של השבעה" (שם).
כשהמשוררת זלדה מבקשת "למות כמו בני אהרן", היא מבקשת שנזכור את מי שעשו הכול כדי שירד עלינו אור מלמעלה ביום השמיני, מי שביקשו לראות את שכר ימי המילואים "בקרבתם לפני ה' וימותו".
שבענו שבעות, ריבונו של עולם. כל כך הרבה בני אהרן הלכו להביא לנו את אורות היום השמיני. אנחנו מחכים להם.
